הפקרת ביטחון המתיישבים בצירי יו״ש

בשנה האחרונה דומה שהגיעה לשיאה הפקרת ביטחונם של המתיישבים בכבישי יו״ש. מדי יום ביומו ישנם עשרות רבות של מקרים בהם מותקפים המתיישבים, זקנים, נשים וגברים, נערים, ילדים וטף – במארבי אבנים (או יותר נכון בלוקים וסלעים); מחסומים מאולתרים; סינוור לייזר (שעלול לגרום נזקים פרמננטיים לעין ואפילו עיוורון); בקבוקי תבערה ואפילו ירי בכינון ישיר.
האירועים הללו, במרביתם, אינם מדווחים על ידי המתיישבים, שכבר איבדו אמון במערכת אכיפת החוק באזור, וגם כשהם מדווחים – אינם מוצאים ביטוי כלשהו בתקשורת, אפילו לא בזו המגזרית, שלא לדבר על התקשורת הכללית. למעט כמה ״צדיקים בסדום״, כמו ערוצי הטלגרם של ״מדינה יהודית״, ״הקול היהודי״, או המוסד המקיף ביותר העוסק באיסוף מידע על הפגיעה בתושבים, מוסד של איש אחד (או בעצם אשה אחת) המתקרא: איילת לאש – אף אחד אחר אינו מתייחס לאירועים אלה.
אבל בשטח, הביאו אירועים אלה לפגיעה של ממש בשגרת החיים, כאשר המתיישבים החלוצים נאלצים לחשוב פעמיים על כל נסיעה, לתכנן מראש נסיעה של כמה מכוניות יחדיו, ואפילו מי שאינו נוהג כך – לא יוכל לחמוק מתחושת הפחד, שמתגנב לאיטו גם לאנשים אמוניים וחדורי שליחות.
לירידה זו בביטחון הצירים – מספר סיבות:
– האחת – המשך חדירה בלתי פוסקת של ערכים פרוגרסיביים אצל כוחות הביטחון באזור. הדברים הגיעו עד כדי כך שגורמי צה״ל מוציאים הודעה לתקשורת, לפיה בתאריך מסוים מסתיימים מבחני הבגרות באוטונומיה הערבית, כשכוחותינו נדרשים ״לצמצם מגע״ ולהיזהר מפגיעה, חלילה, באותו ציבור תמים, אשר ״חוגג״ את סיום הלימודים – ממש כמו כל נוער אחר בעולם – בהשלכת סלעים, בקת״בים וירי זיקוקים לעבר מכוניות. נאומיו החלולים והירודים של ראש הממשלה הזמני לפיד, על ה״דילמה״ בירי לתוך גן ילדים מתוכו מופצצים אזרחנו, או התרברבותו של גנץ (איך, אבל איך למען השם, עלה ריקא כזה בסולם הדרגות) כיצד סיכן את חיילי חטיבת גולני כדי למנוע פגיעה בערבים – מהווים המחשה נוספת לחדירה של ערכי קלוקל מעוותים אלה.
– סיבה נוספת, היא המשך התגברותה של המשפטיזציה, שהפכה למפלצת אוכלת כל, בגינה חושש כל אזרח, מאבטח, חייל ושוטר לעשות שימוש בנשק, אשר יוחרם מיד עם שליפתו מהנדן, אפילו לא נורה כדור אחד, שלא לדבר על ירי של ממש, שיביא מיד – לכל פחות – לעיכוב בעלי הנשק לחקירת מצ״ח, מח״ש או משטרה, חקירה אשר, במקרים רבים, גם תניב כתב אישום ואפילו הרשעה ומאסר. צפיה בתמונות הפיגוע במרכז ״מבנה״ בעיר באר שבע, במהלכו הסתובב האזרח דקות ארוכות סביב המחבל, כשהוא קורא לו להניח את נשקו ואינו מעז לירות בו, תוך העמדת חייו בסיכון של ממש – מהווה המחשה, בעולם המעשה, לחשש זה. לצערנו, משפטיזציה זו הביאה כבר, לא פעם, לקורבנות בנפש, והדוגמה המצערת כל כך, מהשבועות האחרונים, היא נפילתו של רס״ן בר פלאח, כשחייליו, המבחינים בדמויות המתקרבות באישון לילה למוצב צבאי, מבקשים שוב ושוב ״אישור ירי״ (ממתי צריך בכלל לבקש אישור שכזה בפעילות בשטח), המג״ד פונה למח״ט, המח״ט לאוגדונר, האוגדונר לאלוף, ובינתיים – נרצח מלח הארץ, בר הי״ד. לאחר האירוע עוד ההין אלוף פיקוד מרכז להתראיין ולמסור, כי לא היתה טעות בהפעלת שיקול הדעת, היות שהיתה אפשרות שמדובר בתושבים שבאו ״לעבוד. מקרה נוסף מהתקופה האחרונה היה של לוחם מג״ב בראל חדריה, גם לו ולחבריו לא ניתן אישור ירי כלפי ערבים עזתים שהתקרבו לגדר הגבול. בכל מדינה ריבונית קיימת הוראת ירי מידית כלפי מי שמתקרב לגבול. ספרד המתקדמת והנאורה הטביעה, בשנה האחרונה, כמה ספינות מהגרים שהתקרבו למים הטריטוריאליים שלה, ואף הורתה על ירי חי במהגרים שניסו לעלות על חומת המובלעת ״סאוטה״ שבצפון אפריקה, ירי ממנו נהרגו עשרות, ללא הנד עפעף. אך אצלינו, גורמים המשפטנים הצבאיים, המגובים על ידי בכירי משרד המשפטים, לאובדן מחריד ומיותר של לוחמים. והנורא הוא, שאיש מהמשפטנים הללו אינו נקרא לגלות אחריות וליתן את הדין על דם שפוך זה.
– אך חשוב לדעת, שמעל כל הסיבות הללו, מרחפת הדיקרטיבה הכוללת של שר הבטחון גנץ ושל ראש הממשלה לפיד, שניהם – בובות חסרות כל שיקול דעת המופעלות על ידי גורמי הפרוגרס והמפלגה הדמוקרטית במערב אירופה ובארה״ב. דירקטיבה זו גורסת, כי שטחי יו״ש אינם שלנו כלל, ואין לנו כל זיקה אליהם. הם, לכל היותר, בבחינת פיקדון זמני, שמוחזק בידינו עד להתרקמותה של ההזיה המכונה ״מדינה פלשתינאית״ (על אי היתכנותה בעולם המעשה ראו הטור הקודם של כותב שורות אלה). מכאן, שאין ממילא תוחלת להתיישבות ביו״ש ואין להשקיע משאבים בהגנה עליה, אלא – טוב יהיה, אם יגיעו החיים שם למצב בלתי נסבל, שיביא לנטישת היישובים. זו הסיבה בגינה אין אכיפה כלשהי כלפי בניה ערבית, ומנגד – נעצרים נערים שמקימים פרגולה וספסל לזכר חברם שנרצח; זו הסיבה להתנכלות הבלתי פוסקת להתיישבות; וזו גם הסיבה להעדר פעולה כלשהי להשבת הביטחון לצירים – פעולה שהיא אפשרית ואפילו לא קשה מדי. מספיק שניים שלושה ממיידי האבנים – שייפגעו מירי חי ומידי – כדי שהוריהם של האחרים ידאגו להשאירם בבית.
כשהחלה ברצועת עזה ההתקוממות המכונה ״האינתיפאדה הראשונה״ בסוף 1987, החלה, במקביל, גם התקוממות ברפיח המצרית (רפיח מחולקת בין רצועת עזה לבין סיני, שהיום הוא בשליטה מצרית). בלילה הראשון, ירו המצרים למוות ב-11 מתקוממים, וסיימו את העניין. מדינת ישראל, שלא התירה ירי חי במתפרעים – סבלה משש שנים של טרור, במהלכם נהרגו, בסופו של דבר, מאות רבות של ערבים. מי היה יותר הומאני?
פעילות נחושה ומידית, תוך הפגנת בעלות על השטח, שתבוא לידי ביטוי, למשל, בביטול מוחלט של נסיעת כוחות צה״ל בכלי רכב ממוגנים (נסיעה כזו משדרת רפיסות שלא תאמן); באפס סובלנות לפעילות טרוריסטית מכל סוג שהוא, כולל אפילו סינוור לייזר; ואף בשינוי משמעותי בהוראות הפתיחה באש; גיבוי מלא למתיישבים ולחיילים, כולל, אפילו – צל״שים למי שהסירו איום מהדרכים – עשויים להביא להטבת המצב בתוך זמן קצר מאוד.
רק שלצורך כך יש לצאת מאזור הנוחות, לדאוג לסילוק גורמי הפרוגרס ולניצחון המחנה הלאומי – ובעיקר – מי מתוכו שמתחייב לדאוג להתיישבות, כהתחייבות עיקרית – בבחירות הקרובות.
בע״ה בקרוב.
גמר חתימה טובה וחג סוכות שמח לקוראים!