אם מישהו פעם היה אומר לי שאני בעוד כמה שנים אצייר לי להנאתי בזמני הפנוי בתור תחביב ואקשט את קירות ביתי בציורים שאני עצמי מציירת, הייתי צוחקת לו בפנים. צוחקת צחוק מתגלגל כזה, של חוסר אמון, כי אני וציור היינו שני הרים גבוהים שבאמצע פעורה תהום גדולה ביניהם.
כל כך גדולה, אתם לא מבינים עד כמה.
אני? לצייר?
אני??
הייתי לבטח מגלגלת עיניים והולכת תוך שאני זורקת, “כן, בטח. ניפגש בגלגול הבא״.
–

אז, היי, אנחנו עוד לא נפגשנו בגלגול הבא, ואני בכל זאת בניתי גשר בין הר המוריה להר הציורים. יום אחד, זה קרה, בלי שום הכנה מוקדמת ובלי שום חשיבה ממושכת שקדמה לפעולה. לקחתי קנווס, נטלתי מכחול וטבלתי אותו בצבע ונתתי ליד שלי פשוט לזרום על הבד.
לא, לא התגלה כישרון פיקאסו שהיה חבוי במשך מאות שנים, אבל כן היה שם איזה נצנוץ של כישרון. הבזק מספיק משמעותי כדי שאתחיל פשוט לצייר יותר מאשר… מאשר אף פעם לא.
והציור הוא רק דוגמא מהממת שקורית לי שוב ושוב בחיים – על דבר מה שהייתי בטוחה שבחיים לא אעשה וזה ממש לא אני ולא מתחבר אליי בשום דרך או צורה, ולפתע – הוא בהחלט מתחבר אליי בדרכים רבות ובצורות שונות.
וגם – בצבעים מגוונים.
–

ובכל אופן, הקנווסים הצבעוניים המעטרים את חדרי גרמו לי לחשוב. עכשיו, לאחר כמה שנים שבהן אני נוטלת מכחול לידי ומלמדת את עצמי לצייר, הבנתי שבדרך כלל הציורים בנויים על רקע שעליו יש את האיור עצמו. כשמציירים עם גואש, חייבים קודם כל לצבוע את הרקע של משטח הציור, ורק לאחר שהוא מתייבש ניתן לעבור לצייר את הפרטים שמעליו. וכך גם בחיים – לרוב בונים קודם את הרקע, את המשטח הזה, שיאפשר לנו “לצייר״ מעליו את הפרטים ולהניח אותם על קרקע שכבר התייבשה, כלומר – קרקע בטוחה ונכונה.
חוץ מזה, שהרקע לא תמיד מורכב רק מצבע אחד. פעמים רבות הוא נוצר מערבוב של צבעים שונים, ויש שהרקע הגדול מורכב בעצמו מכמה רקעים שונים, ואז צריך לטשטש אותם אלו עם אלו באופן שלא יהיו יותר מדי עזים אחד כלפי השני. גם אז – צריך להמתין, לחכות שהצבעים יתייבשו ואז להתחיל במלאכת הטשטוש העדינה שנעשית עם הרבה הרבה סבלנות ומעט מעט צבע. תחשבו על תהליכים שעברתם ושאתם עוברים: הם נבנים רובד על רובד, עוד טיפת צבע ועוד תמהיל מים, ועוד צבע ועוד מים, ואז הדברים מתחילים להתחבר יחד וליצור תמונה שלמה.
–

לא יודעת אם זה משום שמעולם לא למדתי לצייר, אבל תמיד אני מתחילה לצייר כאשר יש לי איזה ויז׳ן בראש, ואני יודעת מה אני רוצה שיצא לי בסופו של דבר על בד הקנווס, אך לעולם לעולם, לא יוצא לי הציור בסופו של דבר כפי שחשבתי לכתחילה.
לפעמים הוא לוקח כיוון כל כך שונה, שקשה לראות היכן עבר הגשר שבניתי בין הרעיון המקורי לתוצאה הסופית.
אבל אתם יודעים מה? זה בכלל לא מבאס אותי. להיפך – זה דווקא ממש ממש מגניב.
מגניב כי תמיד מה שיוצא בסוף הוא ממש יפה בעיניי ומחובר אל מי שאני, ומביע אותי בדיוק. אפילו הטעויות שנוצרות על ידי לפעמים בלא כוונה, גורמות לי להיות יצירתית כדי לחפות עליהן וגורמות למקוריות ופתיחות.
וביום ההולדת שלי (ותודה על הברכות שלכם!), מעבר לשלג המדהים שהיה בירושלים ונחת בעבורי, קסום ולבן, כמתנה משמיים, הקב״ה נתן לי עוד מתנה בצורת תובנה.
הבנתי שכמו בתהליכי האומנות שלי, אני צריכה להיות מאד מחוברת להווה וללכת יד ביד עם המציאות הנוכחת, עם חומרי הגלם שיש לי כרגע. את העתיד – אני צריכה לדמיין ואליו לשאוף, אבל בקווים יותר כלליים. כלומר, יותר לחוש את המהות שאותה אני מבקשת. הרקע והאיור כבר יגיעו מאליהם. אולי הם לא ייראו בסופו של קנווס כפי שדמיינתי, אבל הם יהיו מדהימים ומחוברים אל מי שאני ויביעו אותי בדיוק.
כן, גם הטעויות.