"למה בעצם הגעת אלי היום?" שאלתי את דפנה
"אני רוצה להתגרש מרון! לא טוב לי איתו. הוא כל הזמן עושה דברים שפוגעים בי. הוא הרבה פעמים תופס צד עם הילדים וכולם נגדי. אם היית יודעת איך הבת שלי מדברת אלי, היית מבינה בדיוק למה אני מתכוונת… אם נתגרש, לפחות אפסיק לסבול ככה" הסבירה דפנה
"באמת קשה לחיות בתוך קשר שמלווה בכל כך הרבה סבל. איך היו היחסים עם ההורים והאחים שלך?" המשכתי להתעניין
"ההורים שלי היו חולים ואומללים. נאלצתי להיות הילדה ההורית שמטפלת גם בהורים שלה וגם באחים שלה"
"משקל כל כך כבד על כתפיים כל כך קטנות. את כמעט ולא הספקת להיות ילדה. יש לך חברות טובות?
"יש לי חברות, אבל לא יודעת אם אפשר להגדיר אותן כטובות. תמיד באיזה שלב אני מרגישה שהן אינטרסנטיות ואני מוצאת את עצמי נותנת ונותנת ולא יודעת בכלל אם הן מעריכות את זה"
"מכל מה שסיפרת לי, זה לא נשמע כאילו את רוצה רק להתגרש מרון זה נראה כאילו יש פה עולם שלם שאת צריכה להתגרש ממנו"
"איזה עולם?" שאלה
"עולם הקורבנות"
"אני באמת קורבן של כולם איכשהו. אני לא מבינה איך זה קורה שוב ושוב ?"
"מנגנון של הקורבנות מתפתח ומונע מאיתנו להיות בעלי בחירה. נשמע שבילדותך חווית חוסר צדק. כיוון שהיית באמת חסרת אונים, הרגשת מאוד חזק את עצמך כקורבן וזה מוצדק.
זה לא הוגן שילדה קטנה כל כך תהיה ילדה הורית, במקום לחוות ילדות של שמחה, שחרור וחופש. המנגנון הזה ממשיך ללוות אותנו גם בבגרות הוא מעניק לנו אשליה שככל שנחזיק חזק יותר את העובדה שנעשה לנו עוול ואנחנו חפים מפשע, הצער יכאב פחות.
כל עוד אנחנו מזוהים עם עצמנו כקורבנות של הסיטואציה, זה מאפשר לנו להעביר את האשמה והאחריות לאחרים. המנגנון הזה נוצר בילדותך והמשכת לאמץ אותו כמבוגרת, הוא ממשיך לתת לך את אותה תחושה של חוסר אונים…"
"למה שארצה להמשיך להרגיש חסרת אונים?" שאלה בפליאה
"באופן בלתי מודע, בחוסר אונים יש בטחון שמאפשר להמשיך לחפש אחר מישהו או משהו להאשים אותו, כולל את עצמך. יש פה רווח משני מאוד גדול"
"איזה רווח?" שאלה
"בכך כשאני לא אחראית לכאב שלי, יש בזה משהו מאוד משחרר ומרגיע.
הבעיה שזה משאיר אותנו מתבוססות כל הזמן בעבר, בכאב ובאובדנים של מה שאיננו יכולים לשנות ומתעקשות לא להשלים עם העבר.
תחושת הקורבנות היא מעין הפוגה שקרית. היא מעכבת את הצמיחה וההתפתחות (גדילה לרוב מלווה בכאב) וככל שנשארים שם מתקשים לעזוב את המקום הזה".
"אבל למה שארצה להשאר במקום הזה?" שאלה
"לעצמאות ולחופש יש מחיר של אחריות. ותחושת הקורבנות היא מעין רישיון לא לקחת על עצמנו את האחריות הזאת. השינוי הראשוני צריך להיות הסכמה על ויתור הרווח המשני הזה של תחושת הקורבנות ורק אז ניתן יהיה לאפשר גם שינוי בתפיסה"
"איזה שינוי?"
"שינוי בתפיסה שלכל אחד מאיתנו יש אפשרות לבחור אם להשאר קורבן או להגיב באופן בריא ומצמיח לכל מה שקורה לנו. אנחנו יכולים להיות פגועים וחפים מפשע מצד אחד ולשאת באחריות על חיינו מצד שני".
"אני מבינה את זה, אבל אני לא מסוגלת. תני לי בבקשה כלים מעשיים שאצליח" פרצה בבכי
"שינויים צריכים להתרחש קודם בנפש שלך. את צריכה ללמוד להסכים לוותר על הרווח הזה, אחרת, שום שינוי בתפיסה או הסברים שכליים לא יעזרו. לפגוש את הילדה הפגועה והנטושה שבך, לתת לה את התחושה שאנחנו נוציא אותה מהחושך ונעניק לה המון אהבה ובטחון.
הדרך היחידה היא ללמוד להפסיק להלחם ולהתנגד, רק זה יאפשר לאנרגיה לנוע ויאפשר לך להיות בחמלה כלפי עצמך. תלמדי לזהות האם ההתנהגות המקובעת הזו בתוך מעגל הקורבנות מחלישה או מעצימה אותך ורק אז תוכלי לקחת את המשבר הזה בשתי ידיים ולאפשר לשינוי להתרחש" ■
חנה דיין – טיפול זוגי ופרטני (לנשים) במשברי חיים ברוח הפסיכולוגיה היהודית | מייל: hanna.tipul@gmail.com
