הקרב על הדגל

גורמי השמאל בישראל מצאו להם עניין חדש בשבוע האחרון – דגל אש״ף. זה התחיל באוניברסיטת תל אביב, שם הניפו מאות את הדגל הפלסטיני, המשיך ברחובות ירושלים עם הלוויית העיתונאית שנהרגה בג׳נין, וביום שני השבוע הונפו עשרות דגלי פלסטין ברחבי אוניברסיטת באר שבע, כולל מאבטח במדי האוניברסיטה.
גם כותב שורות אלו העלה לרשת סרטון שבו דגל אש״ף נתלש מעמוד בציר המוביל אל יישובי גב ההר. סרטונים נוספים דומים עלו לרשת בימים האחרונים, ואלו רק העלו את חמת אחינו בשמאל עוד יותר: ״עכשיו גם בחווארה אסור להם להניף דגלים״ התלונן אחד, אחר זעם ש״אנחנו היהודים מחזיקים במרכבה 4, ב-f35, אך מפחדים מדגל קטן״. זה לא מקרי שאותם גורמים שלא מתרגשים ממאות דגלי אש״ף בלב תל אביב, צועקים שצריך למנוע את צעדת דגלי ישראל בשער שכם. בעולם ׳הנאור׳ שלהם אין מקום לדגלים לאומיים בכלל, לכן לא אכפת להם מכמה חתיכות בד בתל אביב, ולמה סתם להיכנס לצרות בשביל חתיכות בד בירושלים.
האמת היא שלא צפיתי את עוצמת הסערה שיעורר הסרטון הקצר שלי. מבול ההודעות וההערות שקיבלתי בימים שלאחר פרסום הסרטון הבהירו משהו אחר. המלחמה על הדגל לא הייתה מוחשית הרבה מאוד זמן כפי שהיא בתקופה האחרונה. הדגל איננו ׳חתיכת בד׳ כפי שמגדירים אותו גורמים בשמאל. אנו רואים שדגל ישראל שמונף בשער שכם מכעיס את חמאס מאוד – כי זו אמירה ברורה בדבר ריבונות ישראל בשער שכם. הדגל הישראלי מסמל את חזון שיבת ציון ואת הכיסופים בני 2,000 השנים של בני העם היהודי לחזור לארץ ישראל. כשאנחנו מרימים את הדגל, אנחנו מרימים את החלום הציוני כולו, וכך הרוח הלאומית מתרוממת. ושיהיה ברור – בכוונתנו להמשיך וליישם את החלום הציוני היכן שרק נוכל.
מהצד השני, הדגל הפלסטיני שאימץ ארגון הטרור אש״ף, מייצג בדיוק את ההפך. הדגל ששייך לארגון טרור מוכרז בישראל ובארה״ב, מסמל כל מה שיש ללאומיות הפלסטינית להציע, ולא, לא מדובר בחבילות שלום. לא בכדי חרף הסכמי אוסלו החגיגיים עם נציגי אש״ף, לא בוטלה הכרזת הארגון כארגון טרור. לא רק שלא בוטלה, שר הביטחון מחדש בכל שנה את ההכרזה על הארגון, וגם בארה״ב הוא מוכר עדיין באופן רשמי כארגון טרור. בתי המשפט בישראל עשו אומנם שמיניות באוויר כדי לא להגיש כתבי אישום למניפי דגל אש״ף, אבל ההכרזה כארגון טרור לא בוטלה לדקה. השאיפה הלאומית המוצהרת של הארגון לשחרור פלסטין היא לשחרר את תל אביב, את חיפה, את רחובות ואת ירושלים. לכן כשמישהו מניף את דגל אש״ף באוניברסיטת הנגב ביום הנכבה, הוא קורא בצורה הישירה ביותר לכיבוש מדינת ישראל ולהחזרת פליטי ׳הנכבה׳ למקומם. מי שמרים את הדגל מרים את השאיפות הלאומיות, שאיפות שניסו לממש באלימות וברצח אלפי מחבלים במהלך שנות קיומה של ישראל.
לי אין ספק שמחבל פוטנציאלי שרואה את חווארה מלאה בדגלים לאומיים, מקבל מוטיבציית יתר לבצע פיגוע. מחבל פוטנציאלי שרואה את מאות הדגלים באוניברסיטת תל אביב, מבין שיש עוד תקווה למאבק הלאומי והוא קם ועושה מעשה. מנגד, כשאנחנו כיהודים רואים צעדת דגלי ישראל בשער שכם או את הצעירה שהניפה דגל ישראל בתוך ההמון המוסת באוניברסיטת תל אביב, הלב מתמלא ביטחון וגאווה.
כל עוד הארגון מוכרז כארגון טרור זהו תפקיד זרועות הביטחון למגר את התופעה, וכך אומנם עושה המדינה במקרים רבים. חבל שלא תמיד.