בעלי נוהג לומר לילדים – גם אם קוראים לך קטן, תשתדל שלא להיות ראש קטן. הכותרת של פרשת 'ויגש' הוא לקיחת אחריות: 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'. בעברית עכשווית – מדובר על הצורך להיות 'ראש גדול', שזהו ההיפך מ'הראש הקטן' שכל כך מצוי מסביבנו.
וזה נכון גם במיקרו וגם במקרו, החל באירוע משפחתי שתמיד יש אותן דמויות שדואגות לסידור המקום אחרי שהוא מסתיים וכלה באירועים ציבוריים – כאשר לא נראה פתרון באופק, תמיד צריך את ה'יהודה' שיקום ויעשה מעשה. 'ויגש אליו יהודה' – יהודה לוקח יוזמה, בלי להתייעץ קודם, בלי 'להפיל את התיק' על מישהו אחר, הרי הוא אינו הבכור, אבל הוא ניגש והוא מצליח לשבור את לבו של יוסף, להביא אותו להיגלות אליהם בשלום, והשאר כבר היסטוריה.
לקיחת אחריות כוללת גם מקרים 'קטנים', שכל אחד עומד בפני עצמו, אבל מעשה מצטרף למעשה ויחד הם מתקנים את העולם.
אחד מבניי למד לטפל בקשר של תפילין של ראש. מסתבר שאצל רבים מהמתפללים – התפילין-של-ראש יורדת נמוך על מצחם. ואמנם לא נעים לפנות לאדם מבוגר ולהעיר לו כדי שרצועת התפילין תשב במקום המתאים, אבל כאשר עושים זאת בעדינות, בחיוך ולא בהתנשאות חס ושלום, ההיענות היא כמעט של מאה אחוז, ועשרות יהודים זכו וזוכים לקיים מצות תפילין כהלכתה בזכות הראש הגדול של בני.
אני לא יודעת להיות ראש קטן. זה לא פלא שהכתפיים שלי כואבות באופן קבע. אני כותבת מכתבים כדי לשבח ולפעמים כדי להאיר. יש לי תיקיה עם מאות מכתבים כאלו. זה בדנ"א. צריך קורטוב של אכפתיות וגם קצת גבורה. זה הכול. וכמו שכתבו חז"ל: 'פרצה מצא ובנה עליה גדר'… הרבה פרצות אנו יכולים למצוא ולגדור אם רק נגדיל ראש כמו יהודה אבינו, הלא יהודים אנחנו ועל שמו אנו נקראים
תפריט
