סיפור מסתורי ומופלא סיפרה הרבנית חוה-דינה בארי ע"ה, בתו הצעירה של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל (מופיע בספר 'שירת הי"ם', מאת יאיר חרל"פ, עמ' 199–200). בהיותה ילדה קטנה נשמעו ערב אחד דפיקות נמרצות בשער הבית. בדלת עמדה חבורת מקובלים שהיו בקשר מתמיד עם הרב חרל"פ. הם נראו נרגשים מאוד וביקשו לדבר בדחיפות עם הרב. המקובלים התחננו שכל בני הבית יצאו מהחדר, אך לה, כילדה קטנה שאינה מבינה, התירו להישאר.
כשננעלה הדלת סיפר ראש החבורה שכתוב בספר קבלה קדוש וישן שיחידי סגולה הראויים לכך יכולים למצוא שרידים מה'מן', ומי שזוכה לאכול ממנו יזכה להשגות גדולות ומיוחדות בתורה.
גילוי שרידי המן יהיה רמז לקרבת הגאולה השלמה. בעקבות כך, סיפר, יצאו בני החבורה לחפשו במדבר סיני, ולאחר תפילות בכוונה וחיפושים מרובים זכו למצוא את מבוקשם. באחד מנקיקי הסלעים מצאו שכבת מן נסתרת, ומייד מיהרו ורצו לבית הרב לספר לו על התגלית המרעישה.
הרב חרל"פ התרגש מאוד וביקש לראות את המן. ראש החבורה פתח את תרמילו המאובק והוציא ממנו צנצנת ובה מעט אוכל שצבעו לבן. הם חילקו את המן ביניהם, וכל אחד מהנוכחים בירך ואכל מעט בכוונה עצומה.
איזו ברכה בירכו על אכילת המן היא לא זכרה; כבר עסקנו כאן בעבר בשאלה אם עם ישראל בירך על המן "המוציא לחם מן השמיים" או "הממטיר לחם מן השמיים" או ברכה אחרת.
בפרשתנו מסופר על המן שעם ישראל אכלו במדבר, ונביא לכם דברים שאמר מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל בעניין.
ראשית, אמר הרב, ירידת המן במדבר גרמה לחיזוק האמונה בה'. לעם ישראל הייתה ציפייה יום-יומית לחסד ה' המושפע עליהם בירידת המן בכל יום, ובכך התחזקה אמונתם. מי שאמונתו לא הייתה שלמה והיה שומר מהמן למחר, "וירום תולעים ויבאש" (שמות טז, כ) – המן היה מתקלקל ומעלה תולעים. יש אומרים שהיה דבר מיוחד במן עקב היותו מאכל ניסי: בשונה ממאכלים אחרים, שקודם מתקלקלים ורק לאחר מכן מעלים תולעים, המן היה קודם מעלה תולעים ורק אחר כך נבאש ומתקלקל: "וירום תולעים", ואחר כך "ויבאש".
הוסיף הרב: כשקצרה נפש העם בדרך כינה העם את המן 'לחם קלוקל' (במדבר כא, ה). אפשר לבאר את המושג 'קלוקל' שהמן גילה לעיני כל את קלקלתו של האדם. שהרי אדם שהיה עובד ה' בשלמות וללא חטאים, המן היה יורד אל פתח ביתו ממש, ולא היה צריך לצאת ולהביאו. ואילו אדם שכשל בעוונו המן היה מתרחק מביתו, והיה צריך לצאת ולחפשו, אם כי לא במרחק רב, אבל לא ליד ביתו. ואם אותו אדם היה ממשיך בחטאיו, המן היה מתרחק עד קצה המחנה. אם גם זה לא השיבו למוטב, היה צריך לצאת מחוץ למחנה להביאו. כל זה נעשה לעיני כל רואיו, שהיו יודעים שחטא בסתר והקב"ה פרסם את מעשיו בגלוי (יעוין יומא עה ע"א).
מנגד, יש שדרשו את המושג 'לחם קלוקל' באופן חיובי כלפי ישראל: עם ישראל כינה את המן 'לחם קלוקל' מפני שרצה לרמוז למשה רבנו שברצונו לעבוד את הקב"ה מאהבה ולא מיראה, וכל עוד מתגלה קלונם של ישראל לעין כול על ידי המן היו מפחדים לעשות עברות מפני הבושה מחבריהם ולא מפני אהבת ה', וזהו 'לחם קלוקל', שקלקל את רצונם לעבוד את ה' מתוך אהבה.
להרחבה בעניינו של המן אפשר לקבל את חוברתנו 'מה בירכו על המן' בכתובת הדוא"ל
