השטח האפור של הטרור

אלו דברים מדאיגים מאוד, כי זו כבר לא תופעת קצה. פעם היה צריך מצוקה מסוימת ברקע של קשר מסוג זה, ואילו היום רואים שם גם בחורות נורמטיביות וטובות. אנחנו מדברים גם על גברים יהודים שהולכים עם נשים לא יהודיות, גם עם בנות המגזר הערבי. בחצי השנה האחרונה הגיעו לפתחנו שישה מקרים כאלה".

לא רק החברה היהודית מתמודדת עם תופעות מסוג זה. לדברי ד"ר קידר, ההגירה ההולכת וגוברת של פליטים ממדינות המזרח התיכון לאירופה בשנים האחרונות גרמה התמודדויות דומות גם שם: "אבל שם זה מתבטא בעיקר במעשי אונס ותקיפות מיניות קשות. הרקע שעל בסיסו הם מונעים שם יושב על הידיעה שאללה נתן למוסלמים את ארצות הכופרים, את רכוש הכופרים, את בנות הכופרים ואת חיי הכופרים. והכופרים הם כל מי שאינו מוסלמי. בארץ המרכיב הזה הוא רק אחד מתוך סלט מוטיבציות חברתי-לאומני-דתי, ולכן זה מורכב יותר".
אומנם המקרים שהגיעו לפתחי כעובדת סוציאלית היו קשים ורוויים אלימות הן כלפי הנשים הן כלפי הילדים שנולדו בקשר הזוגי, אלימות מצד בן הזוג, מצד משפחתו ואפילו מצד החברה עצמה, אך ד"ר קידר אומר שיש נשים שזוכות לחיים טובים בנישואים מעורבים.
"היהודיות נתפסות כשכבה גבוהה באוכלוסייה", הוא אומר, "לכן בחור ערבי שנמצא בקשר עם יהודייה עולה מבחינתו בדרגה החברתית. הוא הולך ברחוב כמו טווס, זה מביא לו הרבה כבוד. גם הילדים שנולדים לתוך הקשר נחשבים מוסלמים, כי אצלם השיוך הולך לפי האב. ועדיין יש רצון לאסלם אותה, כי אם היא מוסלמית היא דומה יותר לנשים שלהם, וכבר לא נחשבת 'אחרת'. גם הסיכוי שתברח יום אחד לבית הוריה הולך וקטן".

מה הצעד הנכון לקראת צמצום התופעה, שבסופו של דבר מביאה גם להתבוללות, ובצורתה הקיצונית להכחדת חלקים בעם היהודי?
ד"ר קידר: "האמירה הקבועה שלי בעניין היא שאם בחורה הולכת אחרי ערבי צריך לבדוק מה הגורמים הסביבתיים שדחפו אותה לזה, משפחה, בית ספר, סביבה קרובה. אני נוטה שלא להאשים את הבחורה וגם לא את הבחור, אני מאשים את ההורים ואת המערכת שבה גדלה הבת שנכשלו בחינוך שלה, וכך נוצר מצב שבשביל להציל את עצמה מהמקום שבו היא נמצאת היא בורחת לידיים של הערבי.
"אני מאשים אותנו כחברה שלא ידענו לחנך את הבנות לחוש שזו לא אפשרות, בייחוד אם זה בא מליברליות יתרה. יש לך בעיה עם ההורים? תתמודדי עם ההורים, תעברי לדודה, לסבתא או אפילו לחבר היהודי. וזה קורה לא רק בחינוך החילוני, הפתיחות קיימת גם בחברה הדתית".
ענת גופשטיין: "הפעילות צריכה להיות ברמה המדינית. מדובר בתופעה, והיא כבר לא בקצה של החברה ולא באחוזים קטנים, אלא נפוצה גם בזרם המרכזי, גם של הציונות הדתית, גם של החרדים וגם במקומות שנחשבים טובים ובמשפחות טובות.
"לגבי האלימות הרווחת במגזר הערבי, אנו רואים שהמדינה מאפשרת את האלימות הזאת, וכאן נדרשת אכיפה. מצד אחד המשטרה לא אוכפת את החוק כשערבים פוגעים בבנות, ומצד שני על כל מילה ועל כל דבר שיהודים עושים עוצרים אותם ומגישים כתבי אישום. אנחנו בלהב"ה מרגישים את זה ברדיפה שלנו כארגון, רדיפה שאגב דווקא מעצימה אותנו".
באשר למרכיב ההרתעה, לדעת ד"ר קידר ההרתעה נוצרת רק על ידי מעשים בשטח: "אם כל מי שפוגע ביהודייה היה מטופל במקום באותו רגע, זה היה נפסק. זו הרתעה, וככה מתפקד המזרח התיכון בתרבות השבט. אם בן אדם הולך למשפט שלוקח שנתיים ואז זה נגמר בעסקת טיעון, זו לא הרתעה", אך הוא מסייג את דבריו ומוסיף: "אני לא ממליץ על זה ולא אומר שזו הדרך הנכונה, אבל אלו דברים שנעשו בעבר והוכח שנחלו הצלחה".
נראה כי בחברה שחורתת על דגלה את מאפייני 'מדינת כל אזרחיה', כפי שקורה היום במדינת ישראל, חברה שהמגמה בה היא להפוך את האזרחות לשיוך מרכזי וחשוב יותר מהשיוך הלאומי והדתי, בחברה שבה נישואי תערובת הם תופעה מקובלת ולגיטימית וכל גישה אחרת אליהם נתפסת חשוכה וגזענית, בחינת תופעת הקשרים המעורבים על מורכבותם והשלכותיהם וחיפוש אחר תשובות ודרכי טיפול נעשים מורכבים ביותר ומצריכים אומץ מצד ההנהגה.
התגובה בעניין חייבת להיות מעמיקה ומקיפה ולכלול אכיפה והרתעה, טיפול וחינוך. השאלה הנשאלת כעת היא מי ימקם את הבעיה הזאת בראש סדר העדיפויות שלו ולא יפחד להרים את הכפפה.