השיעור החשוב ביותר

רק מי שעמד מול כיתה יסכים שהכישורים הנדרשים ממורה מגוונים ומורכבים: לדעת לעמוד מול כיתה, להספיק את החומר, לקלוט בו זמנית את כולם, לדעת לפקוח את העיניים. לעצום את העיניים. לרתק. לומר את המילה המנחמת ואת המילה שתעיר את התלמיד. לדעת מתי להחזיק ומתי להרפות, ובכלל, להיות קוסם שמסוגל לשלוף שפן חדש מהכובע אחת לשמונה שניות, מאחר שאנחנו מדברים על ילדי דור ה-Z, שרק מורים קוסמים יכולים לתפוס את הקשב שלהם.

ובכל זאת נראה שאם תשאלו מורים, פעולה אחת נראית קשה ומורכבת מכולן: היכולת לעצור רגע את השיעור, לצאת מאזור הנוחות שלנו כמחנכים שיודעים או לפחות נותנים את התחושה שהם יודעים מה הם עושים ולחשב את המסלול מחדש תוך כדי תנועה, בעוד התלמידים עוקבים אחרי כל תנועה שלנו. ואז לבקש סליחה מתלמיד לפני כל הכיתה.

*
בבית ספר 'חומת שמואל' יצא לי לזרוק מילה קשה מדי לתלמיד שהצדיק בהתמדה את המוניטין הבעייתי שיצא לו. ההתנהגות שלו וההפרעה שלו לחצו לי על הכפתורים הלא נכונים, וברגע אחד הפכתי ממחנך שאמור להיות בשליטה לאדם פגוע שמגיב מהבטן. ברגע של כעס אמרתי לו: "רק תיזהר שלא תהפוך לבדיחה עצמה, כי הגבול בין להיות מי שצוחקים ממנו ללהיות מי שצוחקים עליו עדין מאוד".
בבת אחת נעלם לו הצבע מהלחיים. הניצוץ השובב בעיניים נכבה. הרגשתי שהרגע המילים שלי דקרו את התלמיד הזה ישר בלב לפני כולם. הוא איבד עניין בשיעור, ואחרי שראיתי את התוצאות של המעשים שלי זה מה שקרה גם לי.
ידעתי שלמרות השקט שנוצר בכיתה ו'נטרול' מקור הבעיה כבר לא מעניין אותנו ההספק של השיעור. בראש שלי התחוללה מלחמת עולם: "נו, תעצור כבר את השיעור, תגלה גדלות, תלמד את התלמידים שלך שמורים הם קודם כול בני אדם, ותתנצל", לעומת: "מה פתאום?! הוא עוד צריך לקבל פרס על זה שהפריע לך? סגור מולו את הפינה אחר כך, בהפסקה. לא מגיע לו שתעשה את זה מול כל הכיתה".
אחרי עוד כמה דקות של התלבטות הלב שלי הכריע. עצרתי. התנצלתי. וברגע שהתנצלתי הרגשתי שאני מעביר לתלמידים שלי את אחד מהשיעורים החשובים של החיים: כולנו טועים, אבל הכי חשוב לדעת לעצור ולבקש סליחה. גם אם זה מורה שמתנצל לפני תלמיד. כי בשורה התחתונה אין באמת הבדל בין מורה לתלמיד אלא בניסיון החיים שלו, אבל ההתמודדויות והמורכבויות של היום-יום הן אותם התמודדויות ומורכבויות. וגם למורים יש כבוד. ורגשות. והם פגיעים.
איך הגיבה הכיתה למפגן ה'חולשה' שלי? במחיאות כפיים סוערות. ואז הבנתי גם שהתלמידים יודעים הכי טוב מכולם לזהות את השיעורים הטובים ביותר שהם ייקחו איתם הלאה לחיים.