השיעור שלמדנו מנחמה ליבוביץ

הנהלת החמ”ד, בראשות יו”ר מועצת החמ”ד, הרב אבי גיסר וממלאת מקום ראש מנהל החמ”ד, הגברת שושנה נגר, החליטה כי בשנת תשפ”ג הדמות השנתית בחמ”ד תהיה פרופ’ נחמה לייבוביץ’ ז”ל. איך ששמעתי את ההחלטה הזו נזכרתי שהיה לי פעם תלמיד שההורה שלו נשא בתואר “רב” ו”דוקטור”. בכל פעם שדיברתי איתו ושכחתי בלהט השיחה את תאריו הוא מיהר לתקן אותי ואמר לי: “הרב” או “דוקטור”.
האמת שזה בסדר גמור בעיניי. אדם שלמד והשקיע כדי לקבל את התארים הללו, ראוי לו בהחלט להתהדר בהם ושהבריות ידעו שלפניהם עומד רב וד”ר. בלי טיפת ציניות.
היום שמעתי איזה חידוש של נחמה ליבוביץ’. סתם נחמה. בלי ד”ר נחמה. או הרבנית נחמה. או פרופסור נחמה. פשוט נחמה. וחשבתי שאפילו שיום האישה נגמר כבר, כמה גדולה, עוצמתית ואמיתית אישה צריכה להיות כדי שנתייחס אליה בפשטות כזו.
נסו להיכנס לאחת מהפקולטות היוקרתיות ותגידו לתלמידים: “חבר’ה, תמשיכו ללמוד בדיוק את מה שאתם לומדים רק הביאו בחשבון שבסוף המסלול לא מחכה לכם התואר. אבל באמת אין סיבה להיבהל, הלימודים שלכם יהיו בדיוק אותם לימודים והחומר אותו חומר”. אם אנחנו חיים באותו עולם, קרוב לוודאי שלא יישאר תלמיד אחד על הכיסא…
חשבתי על המקצוע שלנו המורים, אף על פי שהוא משמעותי וחשוב, יש מקצועות נוצצים ממנו בחברה שזוכים לתגמולים הרבה יותר גבוהים: מהנדס באינטל, כירורג באיכילוב ורואה חשבון בפירמה מפורסמת. תמיד ששואלים: “ומה אתה עושה?” יש איזה רגע של מבוכה. “אני? אני מורה…” לא עושה מיליונים אבל אתם יודעים, לפחות יש משמעות.
אבל נחמה ליבוביץ’, פרופסור נחמה ליבוביץ’, האישה שעשתה מהפכה של ממש בהגות ובהוראת התנ”ך, בכל זאת מצאה לנכון לכתוב רק מילה אחת על קברה. מילה שתסכם ותתמצת את מפעל חייה: “מורה”. ואם בשביל נחמה ליבוביץ’ המילה הזו הייתה עולם שלם, אז נראה שהיא אמורה להספיק גם לאזובי הקיר.
***
אבל אם בעצם חושבים על המילה היחידה הזו “מורה”, שהייתה חרוטה על קברה של נחמה ליבוביץ’, מילה אחת שדחתה מילים גדולות ובומבסטיות יותר כמו “ד”ר” או “פרופסור”, מגלים משהו. אם חושבים איך מילה פשוטה דחתה מילים מפוצצות שמהוות עבור רבים וטובים מאיתנו מגדלור או כוכב הצפון שלאורו הם מנווטים את כל מהלך חייהם, עוקרים חיים שלמים בשביל להשלים את הפוסט ומוכנים להקריב בעבורם מחירים מנטליים ופיזיים כל כך גדולים, מגלים את הבשורה הגדולה באמת המהלך הזה. לומדים המון מהבחירה הזו של פרופסור ליבוביץ’ להתהדר אחרי מותה אך ורק בתואר המחייב: “מורה”.
זו בשורה שקודם כל אומרת: נכון, מאוד חשוב ללמוד בשביל התואר. לעשות פוסט. לשלוח מאמרים. להתקדם לעבר הפרופסורה. ובכל זאת זה לא כל העולם. החיים גדולים יותר. יש דברים חשובים יותר. ההוראה עצמה גדולה יותר.
חשבתי על הבשורה של נחמה. פרופסור נחמה. לפני כמה שנים רציתי ללמד את הכיתה שלי קטע מרשים במיוחד, קטע שמדבר על החיים ועל תובנות לחיים שנקרא בשם: “ההרצאה האחרונה של רנדי פאוש”. באוניברסיטאות מכובדות רבות ברחבי ארצות הברית מתבקשים מרצים מובילים לשאת מעין הרצאה אחרונה, שבה הם אמורים להרהר ב”מותם המתקרב”, לדבר על הדברים החשובים להם ולחלוק עם המאזינים את חוכמת החיים שצברו. אבל כשרנדי פאוש, פרופסור למדעי המחשב מהאוניברסיטה היוקרתית קרנגי-מלון, התבקש לשאת הרצאה כזאת, הוא לא היה צריך לדמיין את מותו המתקרב.
רנדי אובחן כחולה בסרטן הלבלב, והרופאים הקציבו לו חודשים ספורים. וכך, באולם מלא עד אפס מקום, נשא רנדי את ההרצאה האחרונה שלו. אבל ההרצאה לא עסקה במוות, אלא בחיים. כותרתה היתה “להגשים באמת את חלומות הילדות”.
כל כך רציתי שהתלמידים שלי יקשיבו להרצאה הזו באותה תשומת לב כאילו מדובר במבחן למתמטיקה לבגרות. רק כשהם שמעו שאני הולך ללמד אותם חומר שהוא לא לבגרות ולא למבחן אלא בסך הכול ל…חיים עצמם. הקשב היה בהתאם. אם זה לא לבגרות, או אין על זה לפחות מבחן. את מי זה מעניין? אולי יצאו מהשיחה הזו תובנות שיכולות להפוך להם את החיים, אבל היי, זה עדיין לא תואר.
וחשבתי על נחמה ליבוביץ’ ומעניין מה היא היתה עונה להם. או למשל מה היא היתה עונה להורים שהיו טוענים שבמקום ללמד אותם את החומר למבחן במתמטיקה אני מלמד את ילדיהם את “ההרצאה האחרונה”.
אולי בהחלטה של נחמה ליבוביץ’, לכתוב על קברה רק מילה אחת. “מורה”. קיבלנו ממנה בעצם את השיעור האחרון והגדול מכולם.