אם הילד הוא בחירי ויכול לבחור בין טוב לרע, האם יש לי דרך להשפיע על הבחירה שלו? מה תפקידי בסיפור?
תשובה
נכון שיש לילד בחירה ותפקידנו להיות מגדל אור ולהורות לו את דרך הישר, אך לפעמים לא פשוט רק להורות לו מה נכון. במצבים מורכבים של מתח וחוסר אונים כדאי שננסה להבין מה בדיוק קורה בינינו ואיך ומה יש להורות לו.
אין לי יכולת לבחור במקום הילד שלי, אבל כל בחירה היא בין אפשרויות קיימות. מכיוון שהאפשרויות של הילד קשורות אליי, יש לי אפשרות לאפשר אותן ואפשרות שלא לאפשר אותן.
מה זה אומר שהבחירות שלו קשורות אליי? לשם כך נצטרך להעמיק בהבנת האדם בכלל והילד בפרט. אומר הרב קוק: "כי השאיפה לקרבת אלוקים ברום עוזה רק היא הנה היסוד המרכזי לכל הנטיות והשאיפות של הנפש האנושית כולה – הן כולן נובעות ממנה ושבות אליה".
זאת אומרת שהשאיפה לקרבת אלוקים היא המטרה המרכזית של האדם, המוטיבציה לכל מעשיו. זו מטרה לא מודעת שאמורה להיות מודעת ומנהלת את חיינו בפועל, ומתבטאת ברצון להשתייך לחברה, לכלל.
אצל ילדים היא מתבטאת בשייכות לשותפים של הקב"ה: ההורים. השאיפה הזו אינה מודעת אבל היא חזקה ביותר. הילד זקוק לשייכות לגודל, לסמכות, להורה או למורה באשר הוא.
הילדים אינם מודעים כלל למגמותיהם אף שהם לגביו צורך חיוני כמו חמצן ואוכל. הוא יעשה הכול כדי להרגיש את השייכות הזו.
אז מה הבעיה? הרי ילד שייך להורים שלו, זו מציאות…
נכון, אבל השייכות יכולה להתבטא בשני אופנים: בשיתוף פעולה להיות שותף להצטרף אל ההורה, ודרך זו מצמיחה את הילד ומקדמת אותו, או בהיפוך, שהילד, שאינו מודע, מביא את ההורה אליו, ואז נוצר חיבור חזק של התייחסות עודפת או מאבקי כוח. בדרך זו הילד נשאר קטן ולא מתפתח כראוי.
מה אנחנו יכולים לעשות? אם האפשרות הלא נכונה מתאפשרת ומתממשת, היא מחזקת אצל הילד את הטעות של דרך ההשתייכות הזו והוא משתכנע יותר ויותר שרק כך הוא יכול להיות קיים.
זאת אומרת שככל שנגיב כפי שהוא מצפה, הטעות תתבסס יותר.
ילד שמתחצף או מרביץ ואני חסרת אונים מולו, המטרה הלא מודעת שלו היא לשלוט במה שקורה אצלי. אם לא אחוש חוסר אונים אלא ארגיש שאני האימא הכי טובה בעולם לילד הזה, חוסר ההצלחה שלו יערער את ביטחונו בדרך ההשתייכות הלא נכונה, ואז הוא יחפש את הדרך הנכונה, כי כאמור ההשתייכות היא צורך של הילד והוא אינו יכול בלעדיה.
אבל איך אפשר שלא להרגיש חסרת אונים? כשאני מבינה שהוא לא כזה חצוף אלא רק טועה באופן לא מודע באופן ההשתייכות שלו, ואינו מעוניין באמת להתחצף ושארגיש רע כל כך אלא זו רק טעות שהצליחה עד כה, ורצונו האמיתי הוא לכבד ולשתף פעולה, התחושה הקשה מתפוגגת. ועוד, כדאי שנזכור שאנחנו לא יכולים להיות חסרי אונים כלפי משהו שאינו בידינו, שהרי זו בחירה שלו, ולא שלי.
אני יכולה לעזור לו לבחור, כי המטרות הן כלפיי, ואני יכולה לוודא שהן לא תתממשנה, וגם כשינסה באופן לא מודע לגרור אותי למאבק אשאר בביטחון ההורי ובאמון בילד שהוא רוצה טוב ורק מתחפש לחוצפן כדי לקבל את השייכות המוטעית. אם המטרה לא תושג באופן הזה, שוב ושוב יתערער האמון שלו בה.
מכיוון שאנו יודעים שהקשר בינינו מוחלט, כמו מגנט שחייב את החיבור שלו אלינו, אם לא נאפשר את הדרך המוטעית לשייכות, הילד יחפש להתחבר אלינו בשיתוף פעולה, בהשתייכות שמצליחה ומפריחה את הילד
ומשמחת את הוריו.
בהצלחה, אהובה
