החופש מתקרב, והאימה בתוכי גוברת: איך אני מתמודדת עם הציפיות של הילדים (כלכלית וערכית)? איך אני מייצרת משהו משמעותי ועוברת את החופש בשלום?
תשובה
"אימא, משעמם לי": נראה שזה המשפט שאנו הכי מפחדים שיאמרו לנו בחופש. מי אחראי למילוי הזמן של הילדים שלנו? האם אנו אמורים להיות ליצני החצר הבלתי נלאים של הילדים שלנו? למה כמויות של משחקים ספרים או חברים ואחים אינן מספקות אותם?
לפעמים אנחנו משקיעים שלא ישתעממו, וגם אז הם לא מרוצים. האם אדם יכול להיות אחראי להרגשה הטובה של מישהו אחר? אדם שיש לו הכרת הטוב יהיה שמח ומרוצה ממה שיש לו, ואדם שיש לו עין רעה שום דבר לא מספיק טוב לו. אבל מה תפקידנו כהורים? מי אמור לרצות את מי? מי חייב למי?
כשהייתי בכיתה ט' יצאתי לחופש לפני כולן. הגדולות ממני המשיכו עם הבגרויות, הקטנות עדיין היו במסגרת. אחרי שבוע אימא שלי אמרה לי משפט כמו "את כבר שבוע בחופש ולא הרגשתי". היא התכוונה לומר: איך לא עשית שום דבר יסודי בבית אף על פי שיש לך כל כך הרבה זמן?
היה ברור לה שהחופש הוא הזדמנות להשקיע בבית ולעזור בנשיאת העול המתמדת של ההורים (עם הזדמנויות גם לדברים כיפיים חבריים ומשפחתיים).
היסטורית, כל הרעיון של חופש מהלימודים נוצר בשביל לעזור להורים החקלאים בתקופה הלחוצה של האסיף. בדורנו זה נהפך לתקופה היותר קשה עם הילדים בבית, וכל כך חבל!
הגישה לחופש מתחילה בעצם עוד בזמן הלימודים. זה מתחיל מהעמדה שלימודים אינם הזדמנות לקנות חוכמה, תורה, יראת שמיים, מידות טובות וחברותיות אלא עול גדול, ואז צריך לפצות את הילדים בחופשה מפנקת וכיפית בלתי אפשרית להורים כלכלית ונפשית.
היה אצלי לייעוץ בחור אתיופי שסיפר שמשפחתו בחרה בו ללכת לבית הספר. בשעה שכולם עבדו הוא הוקדש ללימודים. לא כולם זכו לזה, ומי שכן הרגיש זכות ואחריות גדולה (איזה משב רוח מרענן).
היחס הבעייתי לחופש נמשך במחשבה שלנו שהשותפות בענייניי הבית היא דרישה מוגזמת ולא מתחשבת בילדים. המחשבה הזו מגדלת ילדים אגוצנטריים ומפונקים הרואים בעמל מילת גנאי, אבל אנחנו יודעים: "אשרי הנהנה מיגיע כפיו". רק מיגיע כפיו אדם נהנה באמת, ורק תורה שעמלים עליה נקנית. דווקא השותפות מחברת אל הבית ונותנת לילדים תחושת ערך, משמעות ושייכות.
אז איך משנים הנהגות שהשתרשו בנו? הכול מתחיל מהראש, מאיתנו ההורים ומהראש שלנו.
מה אנחנו באמת מצפים מהילדים שלנו בחופש? רשמו לעצמכם מה נראה לכם נכון והתמקמו מחדש בראש הפירמידה המשפחתית באופן פשוט ונינוח, וסמכו על ההצטרפות שלהם אליכם. אם לא מייד, עם הזמן.
ככל שנהיה ברורים לעצמנו נהיה ברורים להם, וככל שנסיר את האחריות מלגרום להם שיהיה להם טוב הם יוודאו שיהיה להם טוב!
כמובן, אפשר לפנק אם רוצים, אבל פינוק יתקבל כצ'ופר רק אם המובן מאליו הוא שלא חייבים להם כלום אלא להפך. מהעמדה הזו יש לדון עם הילדים על תכנון החופש. זו הזדמנות חינוכית לסדר סדר עדיפויות כלכלי וערכי, להצבת הרף ולהחזרת האחריות למי שהיא שייכת.
שיהיה לכם חופש משמעותי ונעים.
