בשמחת תורה תמלא שנה למלחמה. משפחות שנפגעו במלחמה דורשות שההקפות השנה תתקיימנה בשמחה יותר מבכל שנה, ביתר כח וביתר שאת. מה שיחזק אותם זה לראות את עם ישראל חי וקיים ושמח בשמחתה של תורה. בני המשפחות לא מוכנים לתת לאויב את השמחה לראות אותנו עצובים
בשמחת תורה
תשפ"ה תמלא שנה לטבח הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. כיצד צריך לחגוג השנה את שמחת תורה? כיצד תיראינה ההקפות?
צביקה מור, שבנו איתן חטוף בעזה, תמה על עצם השאלה. לדברי צביקה, עם ישראל עבר תוך 3500 שנה את כל הזוועות האפשריות. הסיבה שהוא עוד קיים והוא עוד בכלל יודע מה זה שמחת תורה זה רק בגלל שהוא שומר על מסורת אבותינו. על אחת כמה וכמה בשעת מלחמה, כאשר מדובר על עניין לאומי, צריך לשמוח, חייבים לשמוח, צריך להרים את המוראל, צריך להראות לאויב ולעצמנו שאנחנו שמחים. אסור לתת לאויב לנצח אותנו ולהשבית את חגינו, צריך לרקוד ולשמוח ביתר שאת. רק מי שהלאום לא מעניין אותו רוצה שאם הוא עצוב כולנו נהיה עצובים. רק מי שעם ישראל לא חשוב לו רוצה להעציב את העם ולהשבית את שמחתו.
עוד מוסיף צביקה ואומר שגם אבותינו עברו פרעות מסעות צלב, אינקוויזיציות ושואה, וחגגו בתנאים לא תנאים את החגים ששמרו על זהותם. גם אנחנו נמשיך בדרך הזו לקיים את העם היהודי בארצו.
וצביקה מדגיש: בשעת מלחמה המוראל הלאומי הוא מרכיב קריטי בניצחון. לכן מי שפוגע בו ומחליש – פוגע בעם כולו ומסכן אותו.
אני מסיים את הראיון עם צביקה באיחול שיזכה בשמחת תורה הקרוב לרקוד עם בנו איתן, ותוך כדי התפעלות מהגבורה אני עובר אל המרואיינת הבאה. אבישג ליבמן, שבנה אליקים היה ממאבטחי מסיבת הנובה ונחשב כחטוף במשך חודשים ארוכים, עד שלאחרונה נודע שהוא נהרג כבר בשמחת תורה. גם אבישג מגיבה בזעזוע על עצם המחשבה להפחית את השמחה בשמחת תורה: "בשום פנים ואופן לא", אומרת אבישג. "לפני פורים, כשעוד חשבנו שאליקים חטוף, יצאנו בקריאה להרבות בשמחה. לקרוע את השמים בשמחה. לא לתת לאויב להשבית את שמחתנו. עם כל הקושי. חלק מהמלחמה, הנצחון והמוראל הלאומי הוא שלא נשבית את השמחה. התשובה הכי הולמת לאויב היא דווקא לחגוג את החג. ביתר שאת. שהאויב לא יביס לא אותנו ולא את שמחתנו ולא את היהדות".
אבישג מוסיפה: "מבחינתי הדבר שהכי הייתי רוצה לעשות בשמחת תורה השנה, הוא אם אפשר היה לחגוג את שמחת תורה בנובה עצמה, לחגוג שם ולשמוח שם, זה הדבר שאני הכי רוצה. דווקא שם, זה המקום לרקוד ולשמוח, להמשיך את השמחה של הבן".
כנגד הטענות השונות בעניין אבישג מבקשת להבהיר שהדבר שמשפחות החטופים רוצות יותר מכל הוא שתהיה כאן אחדות ולא פילוג. האחדות והביחד הכי חשוב.
לא עוצרים את החג
בהושענא רבה תשי"ז יצא צה"ל למבצע לולב, הידוע גם כפעולת התגמול בחוסאן. בפעולה נהרגו עשרה לוחמים. אחד מהם היה אליהו ניסן (אליק) סלונים.
אליק הי"ד נקבר רק באסרו חג. בשמחת תורה באותה שנה מתפללי בית הכנסת של הוריו היו מאד נבוכים, ולא ידעו איך ירקדו כשבקהילתם יש אבלים שמתם מוטל לפניהם ועדיין לא נקבר. רבים סברו שלא יהיו הקפות.
כשהחזן סיים קדיש תתקבל, קמו אביו של אליק הי"ד, מרדכי סלונים, ואחיו הבכור של אליק, צביקה, פתחו את ארון הקדש, הוציאו את ספרי התורה והרקידו את כל בית הכנסת. הם לא הסכימו בשום אופן שההקפות ישבתו.
אחותו הקטנה של אליק הי"ד, דבורה פוקסמן, היתה אז בת 8. (גילוי נאות: מלבד שאר תאריה ועיסוקיה היא גם חותנתי וסבתא של ילדיי). ואני שואל אותה: מה גורם לאדם שהרגע איבד את בנו, לקום ולהרקיד את כל בית הכנסת?
"מה זאת אומרת? שמחת תורה. לא להשבית את השמחה של העיר. לא עוצרים את החג.
צביקה ואבא שלי היו גיבורים. גבורת נפש, לאו דווקא גבורת הגוף. ההורים שלי לא הסכימו שהאבל שלהם ישפיע על אחרים.
ההורים שלי היו באבל גדול. בבוקר הושענא רבה התעוררתי לקול זעקותיה של אמי. כל העיר היתה בחצר שלנו, הם היו מאד פעילים וכולם הכירו אותם. יום מאד קשה ועצוב. אבל כשנכנס החג אבא שלי וצביקה הלכו לבית הכנסת, כשהם הגיעו לבית הכנסת כל הציבור נעמד והשתתק. זה היה מעמד מביך. ואבא שלי אמר: "את שמחת תורה נקיים כמו שצריך". כשחזרנו הביתה הוא בכה בסוף הקידוש. הוא הרשה לעצמו לבכות בחדר הסגור. אבל כלפי חוץ הם לא ויתרו. הם הלכו לתפילה בלי להסס. אבא שלי היה גיבור. הוא היה באצ"ל. היו בו תעצומות נפש ואיפוק. אח"כ הוא החזיק גם את שאר המשפחות של הנופלים. תמיד בסוכה שלנו היתה אזכרה לכל הנופלים באותו מבצע".
היכולת שלנו להרים מבט
אנה סלוצקין היא אחותו של ישראל סוקול הי"ד שנהרג יחד עם עוד 20 מחבריו במלחמה הנוכחית בי"ב שבט התשפד. ישראל היה בן 24 בנופלו, סטודנט לפיזיקה באוניברסיטה העברית. לדברי אנה, ישראל אהב את עמו וארצו מתוך אמונה תמימה בתורת ה', וקפץ במוצאי שמיני עצרת למחות את חרפת עמו, משימה שאותה עלינו להשלים.
אנה אומרת שמה שיחזק אותה כאחות שכולה בשמחת תורה השנה הוא שנשמח מאד, שנדע שעם ישראל בדרך הנכונה, מנצח את הרוע, יושב בטח בארצו ונמצא בדרך הנכונה לנצחון וגאולה.
אנה אומרת שאין שום מקום לבטל את השמחה. להפך. "השמחה שלנו בחגים לא נובעת מ"סיבה למסיבה" אלא מהחיבור העמוק שלנו לקב"ה, לנצח ישראל, ולהיסטוריה של עמנו. החגים הם נקודת זמן בה הקשר הישיר שלנו עם הקב"ה מתבטא, בין בתפילות ובין בקורבנות. לצערינו שמיני עצרת הקודם התאפיין בקורבנות קשים. האם זה אומר שהחג הוא חסר משמעות מעתה? האם הפסקנו לחגוג את חג הפסח מכיוון שמצדה נפלה ביום זה?".
גם רחל ויצן, שבנה עמיחי הי"ד נהרג בשמחת תורה בקרב גבורה בכרם שלום, אומרת שצריך לחגוג השנה ביתר שאת. היא אומרת שמה שיחזק אותה בשמחת תורה הזה הוא היכולת שלנו להרים מבט להיות מחוברים לדורי דורות של העם שלנו ולדעת שבזכות הרוח אנו מנצחים. בנוסף לכל הנימוקים שכבר הוזכרו לעיל היא מוסיפה: "מה שנותן לנו את הכוח לעמוד בתקופה המאתגרת הזאת היא האמונה שבאה לידי גילוי וביטוי בתורה. על המתנה הגדולה הזו שיש לנו מאת הקב"ה אנחנו רוקדים ושמחים בשמחת תורה. ככל שהמציאות עלומה ובלתי מובנת לנו אנו עוד יותר שמחים בתורה שהיא עוגן עבורינו. ריקודי החג אינם שמחה סתמית, מסיבת הוללות מנותקת. כל הריקודים הינם שירי תפילה ואמיתות מעומק אמונותינו. יש בהם אמונה בנצח ישראל, בסגולת ישראל ובקשר המיוחד הפלאי והמחייב ביננו לקב"ה. הריקודים והשמחה אינם התפרקות. הם עבודה פנימית על מחשבותינו ואמונתינו".
ההקפות תוקדשנה לנפגעים
הרב שמואל סלוטקי, ששכל את שני בניו שיצאו לקרב גבורה בשמחת תורה האחרון, אומר גם הוא שבשום פנים ואופן אין לבטל את השמחה בשמחת תורה. "אנחנו רוצים להמשיך את מסורת אבותינו ולא לתת לאויבינו להשבית את שמחתנו, בפרט שחלק מהמלחמה היא מלחמת דת. השמחה והריקודים חייבים להיות כסדרם". אמנם, הרב סלוטקי הוא גם מנהל הארגון העולמי של בתי הכנסת, ושימש עד לאחרונה כרבה של קהילת ישראל הצעיר ברמות, בכובעו זה הוא אומר שחייבים להיות רגישים לאנשים הכואבים ולמתחים שעלולים להווצר בקהילה. הפתרון שמצאו לכך בארגון שבראשו הוא עומד (כשהוא מבקש להבהיר שזו הצעה בלבד ולא תורה מסיני), הוא לקיים את המשך המסורת ואת ההקפות, אבל במקביל להנכיח את המעגלים שבהם אנחנו נמצאים בזמנים אלה. מקיימים את ההקפות כסדרן. כל הקפה משבע ההקפות תוקדש למעגל אחר הנוכח בשנה זו בחיינו סביב המלחמה: חיילי צה"ל, שחרור החטופים, רפואת הפצועים ועוד. כאשר בכל הקפה חוץ מהשירים הרגילים והמנהגים הקבועים בה, נוסיף בה תפילה מיוחדת לנושא ההקפה, שיר מתאים לכך, וכן נאמר בציבור פרק תהילים מיוחד. ■