והשתחוו לה' בהר מירון

פעם אחת עליתי לרבי שמעון בל"ג בעומר. פעם אחת שהשאירה בי חותם משמעותי ופתחה לי את הלב בתפילה. האמת שרוב הלילה הייתי במורד ההר בדוכן של ארגון להב"ה, אבל גם שם החוויה בהחלט עברה אליי: ואמרתם כה לחיי בלופים מהציון וטראנסים של רבי נחמן, העומס והצפיפות של אנשים מכל מיני מגזרים, השמחה ששרתה שם, ומעל לכול הרוחניות, אהבת התורה. האמת היא שאני לא איזו חסידה גדולה של קברי צדיקים, ובכל מקרה תמיד צריכים לזכור למי מתפללים אצל הצדיק, כדי שכל האירוע לא יהפוך חלילה לעבודה זרה. וגם ברשב"י ביומא דהילולא אפשר להתבלבל. אך עם כל זאת, התאהבתי בזה. שנה לאחר מכן הייתה קורונה, ושנה שעברה היו מניעות ושלחתי הודעות מבואסות לחברות של 'למה לא נסעתי ואיזה פספוס' ובקיצור בסבב של 'איפה היית כשבישרו על האסון?' – 'בבית'. ואיזה קטע, גם השנה אני בלו"ז צפוף של חזרות (תיאטרון זה תחום קשוח), ולכי תמצאי כרטיס.
אז בכל שנה בל"ג בעומר מאות אלפים עולים למירון ואני לגמרי בעד, וזו חוויה חשובה ושמחה עצומה. אבל לפעמים אני מעט מוטרדת. אחוד לכם חידה – מהו ההר הכי קדוש ליהודים? כנראה שהרוב יענו את התשובה הפשוטה, הר הבית כמובן. אבל ברצינות, קיים בי החשש שבמהלך חיפושינו אחר מקום לפולחן דתי, עקב חסרון בית המקדש והשריית השכינה, אנחנו בטעות מחליפים בהדרגתיות את הר הבית בהר מירון.
שיטוט קצר באינטרנט הופך את הסברה לאמת של ממש. לפני כשנה פורסם באתר 'כיכר השבת' תוכן של עלונים שמופצים בריכוזים חרדיים שנקראים 'קדושת מירון', ושם מוסבר על כך שציון הרשב"י בעצם מחליף את הר הבית עד שייבנה בית המקדש. מצוטט שם: "הר מירון- המקום אשר יבחר ה'" אז בואו נגיד שזה קיצוני וכולנו יודעים שיש קדושה ושכינה בהר הבית בירושלים, מקום המקדש, ושזה המקום היחיד אשר יבחר ה'. ואכן יש גם קדושה במקום שבו קבור רבי שמעון בר יוחאי. אבל השאלה הגדולה יותר היא, גם אם בשכל אנחנו יודעים, איך בפועל אנחנו מתנהגים?
שנה שעברה לאחר האסון כתב הרב ישראל אריאל שליט"א במאמר שהתפרסם בערוץ 7: "לא זכינו! הנס – ׳עומדים צפופים ומשתחווים רווחים׳ לא התרחש במירון, כי מירון אינה בית המקדש". והאמת שזה מצמרר. זה לא עניין של חשבונות שמיים, זה תכל'ס. מירון היא לא תחליף, וגם לא כל צדיק קדוש אחר. יש מקום אחד שבו אנחנו מצווים לפולחן דתי באופן ממוסד והוא בהר הבית, בבית המקדש.
לצערי אני מצליחה להבין אולי קצת מאיפה כל הטעות המזעזעת הזאת נובעת: אנחנו מחפשים מקום לעבוד בו את ה' בעוצמה. ברגש. באורות גבוהים. ובמירון אכן מותר להתפלל, ורבי שמעון הוא תנא אלוקי שקל מאוד להתחבר אליו, ולכן הנהירה למירון היא באמת מתבקשת. אבל היא צורמת כאשר שבוע וחצי אחר כך ביום ירושלים עולים להר הבית אלפים בודדים, שהם נס גדול אבל לא מספיק. אנחנו חיים 55 שנה אחרי ההכרזה: "הר הבית בידינו", מאז עברו הרבה מים בירדן (זו בדיחה כי בהר הבית שולט הוואקף הירדני), ואנחנו חייבים לחשוב איך הנתון הזה משפיע כאן על המציאות. ואם הוא לא משפיע, זו בעיה גדולה.
אנחנו צריכים להתפלל חזק גם אצל רבי שמעון וגם בהר הבית שהקב"ה ייתן לנו כוחות לפעול בעולם הזה, אבל לא לשכוח ולא להתפשר על הר הבית. לא במירון ולא בכותל. ומי שקורא את זה ונמצא במירון, תזכירו אותי אצל רבי שמעון, אני עוד צריכה להתחתן.