אם להודות על האמת, בצעירותי, למשך תקופה לא קצרה הייתי בטוחה שאהבה זה פיקציה, עד שיום אחד נפל האסימון שאם יש כל כך הרבה שירים על גברים שבוכים בלילה או איך את ״האחת שלי״ ו״המחר שלי״, אולי דווקא יש אהבה בעולם.
הפרשות האחרונות לא עוזבות אותי. אהבה, נדמה לי שזה הנושא המרכזי בהן. אברהם ושרה, יצחק ורבקה, רחל ויעקב ולאה. על ״חיי שרה״ נאמר ״יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים״. כל כולה, פרשת השידוך. אינסוף פסוקים על אליעזר שמביא ליצחק כלה, את רבקה, ואהבה, וסימנים. ומהסקפטיות של אברהם ושרה שלא מאמינים שיש עוד סיכוי לילד וה׳ מתפלא עליהם ומשיב, ״הֲיִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר?״, עוברים לשידוך שלו שעליו נאמר – ״מֵה׳ יָצָא הַדָּבָר״.
ואהבה, יש לציין, כמו שאנחנו מכירים אותה, זה כואב, כי להתאכזב זה כואב. בערב שבת אחד, אחרי הפעם האחרונה שנשבר לי הלב, דיברתי לשמים, ״ריבון העולם, לטובה. אבל למה ככה חזק?״. הרי אם היינו עכבר מעבדה שרץ לכיוון הגבינה, ובכל פעם מקבל מחדש מכת חשמל, אז בשלב מסוים היינו מפסיקים לרוץ. איך כתבה רחל המשוררת: ״קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ".
ודווקא לכן אני מתקשה לשחרר את ״היפלא מה׳ דבר?״ שבפעם האחרונה שמעתי אותו לפני שלוש שנים באומן, משולה (ומי שמכיר, מכיר), כשהיא מנערת אותי, רגע אחרי שאהוב ריסק לי את הלב. כי כשה׳ אמר כך לאלו שקיבלו בשורה על מה שהפסיקו כבר לקוות לו, זה בעצם הקול הקטן הזה שצריך לשבת בלב של כל אדם מצפה באשר הוא ולבקש: ״תנשום עמוק, נשמה. הֲיִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר?״. למאמין, אין דבר כזה שאין דבר כזה, ותחזיק בבשורה הזו חזק-חזק.
ולא שהפרשות האלה רק נופת צופים. קראתי על סדום, עקדת יצחק, פטירת שרה אמנו, ומתתי קצת בפנים. ברמת הטרגדיה, עם דמעות וקולות, ברמה שאמא הסתכלה עלי וזרקה, ״לא הבנתי, את קוראת חומש או ספר מתח?״.
ועדין, יש פה רצף פרשות שכמעט צועק: תאמין כבר. תאמיני!! למרות כל האכזבות. ואחרי השברונות. אנחנו מחפשים את החצי השני אצל השדכן, בפאב ובטינדר, אבל החיים, מסתבר, הם יותר מאוסף שירים יפים על אהבה ואמונה. יש מישהו שמנהל את הכל, ואצלו הכל אפשר.
נוטים לחשוב על התורה כספר הלכות, חוק ומשפט. וזה נכון, אבל היא כל כך הרבה יותר. היא פותחת דווקא באבות ובאמהות ומציגה אותם באנושיות, דרך הלב. תורה מופלאה קיבלנו ואולי הגיע הזמן שניקח אותה ברצינות לא רק בהלכות בשר וחלב, אלא נרוץ אחריה גם כשזה מגיע לאהבה, שהיא לא משהו שאנשים רומנטיים (כמוני) בודים מלב הומה. אלא גם היא, כאמור, תורה מסיני.
תפריט
