איציק סעידיאן עד לפני ימים מספר היה איש שאף אחד לא הכיר אותו עד שהחליט לעשות מעשה והצית את עצמו בעקבות תחושת חוסר אונים גדולה בטיפול בו.
איציק הוא קורבן של נסיבות טרגדיות שהחלו במבצע “צוק איתן” עת נפצע בקרב, אך המשיכו ביתר שאת במלחמה שאחרי המלחמה ואותה ניהל שוב ושוב נגד משרד הביטחון.
עצוב מאוד שרשויות החוק מערימות כל כך ההרבה קשיים מול אלה שבאמת מסרו את גופם ונפשם למען כולנו. התחושה בקרב פצועים רבים היא כי ברגע שנפצעת הפכת להיות אויב המדינה ואתה אמור להתחנן על הדבר המובן מאליו שצריך להינתן לך. הגענו למצב שבו נכי צה”ל חייבים להגיע עם עו”ד כדי לקבל את זכויותיהם באותן ועדות האימה.
נראה כי ברירת המחדל של אותם אנשים שחורצים את גורל הנכים הוא שכל מי שנפצע הוא שקרן. אחרת לא ניתן להבין מדוע הם נוהגים באטימות לב כזו שזעקותיה הדהדו היטב השבוע מול משרד הביטחון בפתח תקווה.
צריך להגיד את האמת, הזעקה שהשמיעו השבוע נכי צה”ל עם ההפגנה הגדולה שהתקיימה בעקבות ההצתה הנוראית היא עצובה ומאוחרת מאוד. במוקדם או במאוחר כולנו נשכח מהם ונחזור מהר מאוד לסדר היום שלנו. נכון, לפני כמה שנים בצעד מבורך, נקבע יום הוקרה לפצועי צה”ל, אך גם יום חשוב זה, לא באמת הוביל לשינוי בשיח ובהוקרה שניתנים לפצועים. בפועל, עבור רבים מאיתנו יום זה כלל לא משפיע על החיים שלנו. לא נעים להגיד זאת אבל לכולנו קצת קל לשכוח את הפצועים. יכול להיות שדבר זה מגיע בגלל הרצון הטבעי שלנו לחיות את החיים בשיא הכוח, או שמא מתוך רצון להתרחק ממלחמה ככל האפשר.
אך ללא המקרה המזעזע השבוע, כולנו היינו ממשיכים בשלנו ומתעלמים מהם. איציק הוא רק מקרה אחד להזנחה נוראה של שנים. גם בשעה שאתם קוראים את שורות אלה, הפצועים ממשיכים במלחמה היום יומית שלהם. רובנו לא נוכל לעזור להם לקבל מענק כספי גדול יותר או את התרופה שעוד לא אישרו עבורם אבל אמפטיה סביב מאבקם היא המינימום שאנו חייבים לתת להם.
אז כן, צריך להגיד את האמת, זעקתו של איציק היא זעקה של רבים שקולם לא נשמע שוב ושוב. רק מקרה קיצוני כזה הצליח לערער במעט את אמות הסיפים של המערכת. אף אחד לא באמת מבין מדוע נכה צה”ל צריך לעבור שבעה מדורי גיהינום אחרי הגיהינום שחווה בלחימה. הרי המלחמה הזו ממשיכה אצלם יום-יום, שעה-שעה.
המראות, הריחות, התחושות, הזעקות, הסיוטים הם לא משהו שבאמת יעברו לעולם, אז למה להכאיב להם יותר? אם רוצים לחולל שינוי אמיתי הוא חייב להיות בכך שנכי צה”ל לא יזכו לייחס של פושעים אלא מעמדם יהיה מקודש.
במקום מסוים, צריך להגיד לאיציק סעידיאן תודה, אחרת כנראה עוד ועוד נכי צה”ל היו נשכחים. נכון, חסימות הכבישים הן אף פעם לא דבר נעים אבל אני כאזרח (וכקצין במילואים שחי את הצבא ביום יום) מקבל זאת באהבה. בעיקר מפני שלנכי צה”ל מגיע שיקבלו מעמד מיוחד. מי שנתן עבורנו, והגן עלינו, ראוי שגם אנו ניתן בעבורו.
אסור שימי העצמאות האלה שאנו נמצאים בעיצומם יעברו עלינו מבלי שבאמת נחליט לקבל את נכי צה”ל לתוכנו. צעד זה חייב להתחיל כמובן בראש המערכת אצל מקבלי ההחלטות, לא כסיסמאות חלולות, אלא במעשים אופרטיביים שישפרו את חייהם של נכי צה”ל במיידי.
אסור שבעוד כמה ימים אחרי שההד התקשורתי יידעך אנחנו נשכח את הציבור היקר הזה. מעמדנו כחברה יבחן בדיוק ברגעים האלה. כעת נכי צה”ל זוכים לחיבוק ציבורי ענק, אך אנחנו צריכים להיות שם בעבורם גם בעוד חודש או חודשיים, אולי דרך תרומות כספיות עבורם או דרך נטילת חלק ממשי במאבקם.
אמנם צריכים שתתקיים רפורמה אמיתית באגף השיקום של משרד הביטחון, אך גם ביחס שלנו כלפי אותם לוחמים חייב להתקיים שינוי מהותי. לא בשבילם אלא בעיקר בשבילנו.