השבוע התארס בן של חבר שלי, רב קהילה, שלא אשכח שאיך שהגעתי אליו פעם לביקור ראיתי את הבן יוצא מהחדר שלו וכמעט חטפתי התקף לב: הוא היה בלי כיפה, והיו לו עגיל באוזן ועוד קעקוע לא ברור על הזרוע.
חבר שלי, שנראה שדווקא התרשם פחות, קרא לבן שלו ואמר לו: "בוא, צדיק, בוא תגיד שלום לאבינועם".
צדיק. ככה הוא אמר לו. ולא רק שקרא לו צדיק אלא גם לא הסתיר אותו ולא הראה לו שהוא מתבייש בו. פשוט קרא לו וביקש שילחץ לי את היד. ואני חשבתי על המבטים שחבר שלי בטח קיבל על זה שהילד שלו לא חובש כיפה ועל ההתלחשויות והרינונים שבטח הלכו לו מאחורי הגב: איך דמות חינוכית כזו מאפשרת לילד שלה לענוד עגיל, ועוד לעשות קעקוע?
ופתאום הבנתי עד כמה אני מעריך את הרב הזה. כמה קולות היו לו פשוט להגיד לילד שלו: או שאתה חובש כיפה או שאתה טס לי מהבית. אתה עושה לנו בושות, איך אתה רוצה שאני, דמות חינוכית, אראה את הפנים שלי אם אתה מסתובב ככה?
אבל הוא בכל זאת ולמרות הכול בחר בדרך ההכלה והסבלנות, מכיר ויודע את הנשמה של הילד שלו, את ההתחבטויות שלה ואת ההתמודדויות שלה וכמה שהיא בטח מתייסרת, וכן כיפה ולא כיפה וכן עגיל וכן קעקוע. ובעיקר הוא ידע שילד מתבגר צריך את הקרקע הבטוחה והנכונה והיציבה לדרוך בעולם ולדעת שקודם כול יש לו המקום המגונן והבטוח של ההורים שלו, ורק מהמקום הזה הוא מתחיל לחפש את עצמו ואת הדרך שלו.
רגע לפני שהלכתי אמרתי לילד בשקט: "שתדע לך שאבא שלך מאוד מאוד אוהב אותך. יש לך אבא מיוחד מאוד". הוא חייך אליי וענה לי: "אני יודע שהוא מיוחד. לא סתם יצאתי הבן שלו".
אתם שואלים מה קרה לו מאז? אחרי עוד שנה של מחאה הוא הרגיש שמיצה: הכיפה חזרה, העגיל הוסר, והקעקוע נלקח אחר כבוד למכון לייזר הסרת קעקועים. בינתיים הילד הזה המשיך לקרבי, התגייס וסיים משפטים כמו ילד חננה ירושלים.
השבוע, כאמור, הוא התארס, ואני לא אשכח לאביו איך עמד בפרץ ושמר על הנשמה של הילד שלו גם בתקופות שהגלים התנפצו ברעש גדול על אבני המה יגידו.
*
ואולי יש כאן עוד שיעור חשוב לחיים, והוא קשור לעובדה ש'זרעים עפים ברוח' וחינוך צריך זמן ובישול על אש קטנה ואיטית שלא יישרף. גם אם הילד נמצא כרגע בעולמות אחרים שמפדחים ולא נעימים לנו ועוקצים את הגב כי אנחנו רוצים שהכול יסתדר מהר וכאן ועכשיו, אנחנו צריכים לדעת שלפעמים צריך פשוט להניח לדברים כמו שהם: הם יכולים להסתדר בעוד שעה, לפעמים הם יסתדרו בעוד שבוע, לפעמים בעוד שנה, ולפעמים זה ייקח יותר זמן. רק לא להתייאש. רק לא לעמוד עם סטופר.
כמו הזרעים שעפים ברוח ואנחנו יודעים שיום אחד הם ייקלטו, ככה חשוב שנדע שגם בחינוך, אם נותנים את הטיפול הנכון, על פי רוב ובדרך כלל זו לא שאלה של אם אלא שאלה של מתי.
להזמנת הרצאות לחדרי מורים ולנוער בנושא ההתמודדויות של דור ה-Z עם גיל ההתבגרות, מוזמנים לפנות לאבינועם הרש:
052-3273384,
avinoam811@gmail.com