בשבוע שעבר כשמהדורות החדשות דווחו ללא הרף על האומיקרון שהגיע מדרום אפריקה, נראה לי, ועל הגל החמישי שכבר פה ואלפי מאומתים והדבקות המוניות, בדיוק נסעתי באוטובוס מלא עד אפס מקום ולרגע הרגשתי מבוהלת. אמנם עטיתי על פני את המסכה וכיסיתי היטב את האף והפה, אבל האמת, הייתי מפוחדת מהסיכוי להידבק.
אני ממש לא הטיפוס של הפראנואידית המפוחדת בדרך כלל ואני גם מחוסנת פעמיים ומחלימה אבל אולי דוקא בגלל שחוויתי את הקורונה בגופי, ממש לא בא לי שוב להיות חולה, גם לא מתאים לי בידוד. יותר משבוע שכבתי במיטה, עם כאבי ראש, גרון, בטן ושרירים, חלשה ועייפה חוסר חוש ריח ובלי יכולת לתפקד. לכאורה סוג של שפעת, אבל אם מוסיפים לזה את העובדה שהייתי בבידוד והרגשתי כלואה ולא יכולה לצאת, ואסור היה לבקר אותי ולתת חיבוקים, הרגשתי קצת כמו מצורעת וקצת בודדה כי אסור היה להתקרב אלי, ואם לא די בזה, אז כל יום קיבלתי שיחת טלפון וביקור של שוטרת שמוודאת שאני בבית ולא מפרה בידוד, למרות שלא הייתה לי שום כוונה להפר אותו. השוטרת הזאת עשתה לי לא נעים בנשמה. אמנם היא עשתה את תפקידה ואין לי תלונות עליה, אבל שוטרים תמיד מלחצים אותי בכבישים גם אם לא עשיתי עבירת תנועה. יש לי טראומה מקנסות שקיבלתי בעבר. אז עכשיו שוטרת מבקרת אותי מידי יום כאילו עשיתי משהו רע, ואני בסך הכל חולה ומסכנה, זה ממש לא נחמד.
ואז כשכבר עברו סוף סוף 14 ימי הבידוד, בדיוק רופא המשפחה שלנו החליט להיות חולה, ולא היה רופא מחליף שייתן את אישור היציאה מהמחלה ומהבידוד, והייתי צריכה לחכות עוד יום לשחרור המיוחל. בקיצור, ממש ממש לא כיף מה שהביאה אתה הקורונה לכולנו ועוד רגע נחגוג שנתיים ליום בו הגיחה והוציאה אותנו מאיזון והפרה את שגרת חיינו וחיי ילדינו – מסכות על הפנים, זהירות, סגרים, בידודים, לימודים בזום, חגיגות מצומצמות ועוד ועוד…
ואז כשכבר חשבנו שניצחנו והתחלנו לחזור לשגרה ונפתחו השמים והאירועים וחזרנו לעבוד, שוב הופיע זן חדש, עם גל חמישי. שוב מאומתים רבים ותקנות חדשות ובלבול וחששות וחיסון רביעי והסוף לא ידוע ולא ברור והאמת ממש לא מתאים לי להיות חולה או בבידוד. השבוע כשהדלקתי נר בערב ראש חודש שבט התפללתי לרפואת כל החולים וקיוויתי בכל ליבי שיעבור להם מהר ובקלות והלוואי שיהיו לנו רק בשורות טובות החודש הזה.