עולמנו מחולק לשתי רשויות עיקריות: החיים "בבית" והחיים "בדרך". הבית בדרך כלל מקנה לנו עוגן, שקט ובטחון. בדרך אנו מרגישים חוסר בטחון וחוסר נוחות. מדוע? כי הבית מבטא יציבות וודאות, מציאות קבועה וידועה מראש. אך הדרך נתונה לספקות ושינויים בלתי צפויים הגורמים לנו לדאגות המעיקות. לא לחינם תקנו לנו חכמים את "תפילת הדרך" שבה אנו מבקשים ומתפללים "להגיע למחוז חפצנו לחיים, לשמחה ולשלום".
חומש במדבר נקרא גם "חומש הדרך", עם ישראל יוצא ממצרים, ממצב מוכר וידוע אל הלא נודע, לאן הולכים? היכן ישנים? מה אוכלים? ממה מתפרנסים ומה צופן בחובו העתיד? כמו בטיול למקום חדש שכולנו שואלים "מתי מגיעים?" "מתי אוכלים?" כך גם במצב של שינוי וספק אנו נדרשים לאמונה ובטחון. אנו נדרשים לאמונה במנהיג שיודע את המסלול ויודע כיצד להוביל ולהתגבר על קשיי הדרך, ובוודאי נזקקים לאמונה ובטחון בה' שהוציאנו ממצרים וודאי לא יפקירנו במדבר אלא יוביל אותנו אל מטרת המסע הארוך אל ארץ ישראל. א-לוקים זוכר ומשבח את עם ישראל דווקא באמונתם הגדולה במדבר: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעה" [ירמיהו ב] האם זה רק שבחנו שהלכנו אחר אלוקינו במדבר? כן, ההליכה בביטחון בה' שזו הדרך, ללא ספקות וחששות למרות המציאות המסופקת והמורכבת של המדבר, היא גילתה את גודל האמונה שלנו בה'.
מהלך חיינו כיחידים וכאומה, לפעמים "בית" ולפעמים "דרך". לפעמים אנו יושבים בשלווה ועתידנו נראה מבטיח אך לפעמים אנו בתקופת "דרך", במצב של ספקות וחוסר וודאות ולכך נדרשים אנו ליותר אמונה ובטחון בה', ואולי דווקא מתוך המורכבות והספקות תתגלה בנו אמונה עמוקה ומשמעותית.
תפריט
