נזכר לפתע שספר התורה נשכח בארון הקודש. ר' שמחה רץ חזרה לבית הכנסת, ברשותו עדיין תת-מקלע סטן. בבית הכנסת הוא נתקל בפורע ישמעאלי וספר התורה שלל בידו! ר' שמחה הוקף בהמון עוין, איים על הערבי בנשקו, והספר חזר לידיו ברוך ה'.
המהר"ל ב"נתיב התשובה" מספר לנו משל נפלא: מעשה במלך בשר ודם שנתן לאדם אחד כלי יקר מאוד לשמור עליו. הכלי נשבר, והאדם הצטער מאוד והיה ירא מאימת המלך ולא ידע מה לעשות. שאל חכם אחד מה יעשה, והוא השיב לו כי אין זה כבודו של מלך, ואין להשיב לו הכלי כך. עדיין לא ידע האדם מה לעשות. אמר: אולי החכם לא ידע את הנהגתו של המלך, אלך ואשאל את המקורב למלך המכירו היטב. ענה לו הקרוב למלכות שמפני גדולתו ורוממותו של המלך אין ראוי להביא כלי שבור לפניו, ויש לאבדו לגמרי.
עצוב היה האדם ששבר את הכלי ולא ידע את נפשו. אמר: אלך אל האומן אשר יצר את הכלי ואולי אמצא תקנה. ענה לו האומן שאומנם יש תקנה חלקית לכלי, אך זה לא יתקן את כל הפגמים. בצר לו פנה ידידנו אל המלך עצמו ואמר בליבו: יעשה איתי המלך מה שברצונו לעשות, יהיה אשר יהיה. למרבה ההפתעה אמר המלך: הכלי הזה שבור. דווקא באלו אני רגיל להשתמש, בכלים כאלה אני חפץ.
עד כאן המשל הנפלא של המהר"ל. התשובה של המלך הייתה שונה לחלוטין משלוש התשובות הקודמות; היה בה עידוד וחום והתייחסות אל האדם במקום שבו הוא נמצא, שונה ממה ששמענו בתשובות הראשונות.
הסיפור הזה מבוסס על גמרא ירושלמית במסכת מכות פרק ב הלכה ו. שאלו שם את החכם ואת הנביא הקרוב לה' ואת התורה, שהיא כלי האומנות שבה ברא ה' את העולם, ואת האדם: החוטא, מה יהיה עונשו? התשובות לא היו מספקות ואף היו קשות. כאשר שאלו את הקב"ה בעצמו השיב: "יעשה תשובה ויתכפר".
פירוש העניין, הנשאלים הראשונים השיבו מצד כבודו של המלך ומעלתו הרוממה המוחלטת. אכן "אין לבוא אל המלך בלבוש שק", כדברי מרדכי היהודי במגילת אסתר. אבל הקב"ה השיב מצד הנהגתו עם הבריות ואהבתו לבניו. לא אנחנו צריכים להגיע אליו אלא הוא מגיע אלינו, שנאמר: "אני את דכא", כלומר במקום שבו אנו נמצאים, שם ישרה ה' שכינתו עלינו.
הקב"ה חפץ במי שליבם שבור, שהרי "אין לך דבר שלם יותר מלב שבור", כדברי הרבי מקוצק, על פי הפסוק מתהלים: "זבחי אלוקים רוח נשברה". בוודאי אסור לאדם לחטוא לכתחילה כדי להתקרב לה', כי אז אין מספיקין בידו לעשות תשובה (הרב חרל"פ, "ממעייני הישועה", פרק יג). אך האדם עלול תמיד ליפול, ואם יכיר בחולשותיו וישאף תמיד לתקן מתוך ענווה ודבקות בה', יקבלנו הקב"ה בזרועות פתוחות.
הלוואי שנזכה השבת, פרשת ניצבים, לקיום הפסוק "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם: ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל": להיות בעלי ענווה המכירים בשברים ובתרועה שבליבנו, ואז נזכה להגיע לתקיעה הגדולה ולהמליך עלינו את אבינו מלכנו, הבוחר בעמו ישראל באהבה.
שנה טובה ומתוקה!
