לפני שנים הצענו לה עזרה, אך היא לא הייתה מעוניינת. אמרה שטוב לה ושהיא מסתדרת. "תשמרי את המספר שלנו", אמרנו לה. "יום אחד תצטרכי אותו". הקשר המורכב בין ערבי ויהודייה נראה בהתחלה ורוד אבל תמיד נגמר רע, והיום הזה הגיע.
היא נקלעה לצרה והתקשרה אלינו, ואנחנו התגייסנו לסייע לה. זה היה חילוץ ארוך ומסובך, והיו מעורבים בו הצבא והמשטרה.
כשיש ילדים זה כבר סיפור אחר. הילדים הופכים בני ערובה. אלה היו ימים שלמים של מתח, חיכינו לרגע שבו תוכל לחבק את ילדיה ולהרגיש בטוחה. והרגע הזה הגיע. חשנו פריקת מתח ושמחה גדולה. אין דבר טוב יותר מלהשתתף מצוות פדיון שבויים. אך כגודל השמחה כך גודל האכזבה. לצערנו היא לא הייתה יציבה. היא הייתה מכורה.
היא לא החזיקה מעמד, חזרה לאחור ואפילו רצתה לבטל את התלונה נגד בן הזוג האלים. שוב היא הגיעה למקומות ביו"ש שהכניסה אליהם אסורה על ישראלים. ביקשנו ממנה שתשמור על עצמה. "תשמרי על עצמך, את אימא. כשיש ילדים זה אחרת, את חייבת לקבל אחריות. אל תסכני את עצמך. תזכרי את הסיפור של מיכל נגר הי"ד, שהחבר שלה הרג אותה", אמרנו לה. "אל תדאגו לי, אני אסתדר", היא אמרה. איך אפשר שלא לדאוג? כבר היו ניסיונות לפגוע בה בעבר. זה קשר מסוכן, מטורף, קשר בלתי אפשרי בין שני אנשים, בין שני עמים שנאבקים ונלחמים זה בזה, ובתווך הילדים המסכנים נושאים על גבם את הסכסוך של העולם.
השבוע קיבלנו בשורה קשה: היא נמצאה מתה בדירתה. המשטרה טוענת שהיא אינה יודעת כיצד זה קרה. אישה מתה בביתה, ואין מאמצים לחקר האמת. ואני תמיד בספק אם אנו חיים במדינה מתוקנת או במערב הפרוע. המקרה לא פורסם, והשקט הזה צורם מדי. רב הנסתר על הגלוי. ליבי על המשפחה.ההורים כואבים, מבולבלים, מנסים לבלוע את הגלולה המרה. ילדתם חייתה חיים בלתי אפשריים. היא הייתה צעירה ולא הספיקה לטעום ממעיין החיים.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
