גלית פופוק, בת להורים מצפון הארץ, הכירה ערבי, התאסלמה והתחתנה איתו, ונולדו להם שישה ילדים. לאחר שנתיים של נישואים הם עברו להתגורר עם ילדיהם בעזה, בשכונת בית להייא.
המעבר לעזה שינה את חייה של גלית מן הקצה אל הקצה: חייה של יהודייה בעזה שבשלטון חמאס היו קשים ביותר. גם הזוגיות הייתה אלימה במיוחד, וגם לאחר שהתאסלמה נשארה תמיד ה'יהודייה'.
יום אחד, כשהלכה עם שלושה מילדיה למרפאה שהייתה קרובה למחסום, ניצלה גלית את ההזדמנות וברחה לישראל. היא עברה לגור אצל הוריה עם שלושת הילדים. מאז עשתה גלית מאמצים גדולים ליצור קשר עם שלוש בנותיה שנשארו בעזה, אך ללא הצלחה.
בעלה של גלית נהרג במבצע עופרת יצוקה והפך לשאהיד, ומאז מותו גידל את הבנות אביו. גלית עזבה בעזה את בנותיה כאשר הבכורה בת 6 והתאומות בנות חודשיים, ומאז לא ראתה אותן. הגעגוע אליהן שבר את ליבה.
לפני שבע שנים התקשרה גלית לבנצי ואמרה לו: "אתה אמיץ. יש לך מסירות נפש, ואתה תביא את הבנות מעזה". בנצי ענה לה מייד שאנו נתפלל ונשתדל להחזיר אליה את בנותיה. זה נראה כמו חלום בלתי אפשרי, אבל לפעמים גם חלומות מתגשמים.
במבצע צוק איתן, כשלחם צה"ל בעזה, סוף-סוף נוצרה הזדמנות להחזיר את הבנות לאימן. השקענו משאבים עצומים וכסף רב, והסבא היה מוכן לשחרר את הבנות. בנצי היה בחמ"ל המבצעי, וגלית, צופיה נהון, אליעזר ואני חיכינו במחסום ארז המופגז. כשהרגשנו שמסוכן שם ביקשנו מישיבת שדרות חדר לשהות בו עד שהבנות יצאו. הרב פנדל, ראש הישיבה, הזמין אותנו לביתו.
ישבנו בבית הרב, באו תלמידים, התפילות היו רבות. כל הלילה חיכינו בציפייה דרוכה. לקראת סוף הלילה סוף-סוף הגיעו הבנות למחסום, אך לצערנו הסוף היה מר. ישראל לא אישרה את כניסתן ארצה.
הלך המבצע, הלך הכסף, הלכו המאמצים. בוגי יעלון, שר הביטחון דאז, לא אישר לבנות בעלות אזרחות ישראלית להיכנס לישראל. קיבלנו שיחת טלפון מהבנות – הן חזרו הביתה.
אני לא יכולה לשכוח את האכזבה הגדולה, בעיקר של גלית, אימא שרצתה כל כך לחבק את בנותיה. היה קשה. דברים כאלה עלולים לשבור ולהטביע אותנו במצולות הייאוש, אך בנצי לא התייאש, ולפני ארבע שנים עשה עוד ניסיון.
מאז נוצר קשר בטלפון ובאינטרנט בין גלית לבנותיה. הבנות גילו את אימא שלהן. הקשר הלך והתחזק מאוד. כאשר הייתה יסמין בת 16 היא התחתנה והתחננה לאימא שלה: "בואי לחתונה שלי!" אך גלית ענתה לה: "אני לעזה לא חוזרת. בואי לישראל!"
יסמין ילדה את בתה הבכורה, וברגעים אלו שבר הגעגוע והצורך באימא את כל המחסומים. היא החליטה שהיא רוצה לבוא, ואפילו בעלה הסכים. במהלך חודש עבדו על האישורים צופיה נהון וחבר הכנסת פטין מולא. בתחילה התקבל אישור לאם בלבד, ובהמשך הגיע גם האישור לתינוקת.
רצינו להמשיך בתהליך, ואז הודיעו לנו: היה פיגוע. המחסום סגור. המשכנו לחכות. ביום רביעי שעבר קיבלנו אישור. אמרו לנו שיסמין תבוא למחסום מחר בבוקר.
ביום חמישי, מאת ה', בדיוק בזמן הדיון בבג"ץ, בזמן שדנו על פסילה וגזענות, חיכינו יום שלם במחסום ארז, מנסים להשיב אלינו את יסמין ואת התינוקת. יסמין הגיעה למחסום הראשון. ביקשו שהבעל יבוא לחתום שהוא מאשר לה לצאת. אחר כך החזירו אותה הביתה להביא תעודת לידה של התינוקת.
כשהיא קיבלה אישור לעבור היא הגיעה לעוד מחסום פלסטיני, ושם אמרו לה שאין אישור מעבר ושתחזור הביתה. הלחץ גבר. התינוקת בכתה, יסמין בכתה לגלית בטלפון, וגלית צעקה והתחננה אליה: "אל תזוזי משם!"
פנינו לצבא והתחננו לפניו שיעשה מאמץ. מפקד המחסום עשה מאמצים גדולים לאתר את יסמין ולהביא אותה למחסום ארז. אלו היו רגעים של מתח ותפילה לקב"ה: "די, אבא! רחם על גלית, על לב של אימא שמחכה בציפייה 13 שנים לראות את הבת שלה. אל תשיב את פניה ריקם!"
ואז קיבלנו את הבשורה: היא כאן, היא הגיעה למחסום ארז. יסמין עברה תחקור ביטחוני, ואז הגיע הרגע המרגש שגלית חיכתה לו כל כך. חיבוק ארוך של אימא ובת. רגע מרגש עד דמעות, רגע מיוחד שפשוט אי אפשר לשכוח.
כאשר בבית המשפט העליון מדברים סרה בבנצי ומנסים לפסול אותו, עינינו אינן נשואות אליהם כלל. עינינו נשואות אך ורק אל ריבונו של עולם.
