חלב: אלרגיה מסכנת חיים

״ראיתי נערה גדולה ממני, בת 18-19 בערך, כולה חבולה ומדממת עם אימא שלה. תפסו אותה ברחוב לפני שהספיקה להגיע הביתה, ופגעו בה באופן מזעזע״. זו התמונה שנחקקה בזיכרונו של יעקב פנחס, שורד פרעות ה׳פרהוד׳, תמונה שעד היום הוא מכנה ״התמונה שהכי זכורה לי וכל כך הפחידה אותי״. יעקב היה ילד בן 11 באותו חג שבועות שבו התרחשו הפרעות בעירו בגדד, והוא שם לעצמו מטרה לספר כמה שיותר, כל עוד הוא חי.
ה׳פרהוד׳ (ביזה/שוד בשפה הערבית) הוא הכינוי לפרעות שערכו העיראקיים ביהודים תושבי בגדד הבירה במשך יומיים, בחג השבועות תש״א (יוני 1941). הפורעים הושפעו מרעיונות נאצים אנטישמיים שחדרו לעיראק, ובשנים שקדמו ל׳פרהוד׳ סבלו היהודים מהגבלות, מפיטורים ממשרות ממשלתיות ושלטוניות ומעוד איסורים שונים. כחודשיים לפני פרוץ הפרעות התרחשה בעיראק מהפכת רשיד עאלי, ובמהלכה נתפס השלטון על ידי קצינים פרו-נאציים וההסתה נגד היהודים החמירה.
בפרעות, שאירעו בתאריכים ו-ז סיוון תש״א, נרצחו כ-180 יהודים, נפצעו מעל 2,000 ורכוש יהודי רב נגזל. במקביל היה הצבא הבריטי בסמוך לעיר, אולם לא נחלץ לעזרת היהודים. רק לאחר יומיים הגיע לבגדד צבא חדש אשר לא היה קשור לאנשי המהפכה, ועצר את הפורעים. נרצחי הפרעות נקברו בקבר אחים בבית הקברות היהודי בבגדד.
״להיות יהודי זה להיות בולט.
שנאו אותנו וקינאו בנו״
יעקב פנחס נולד בבגדד שבעיראק בשנת 1930, וחגג זה עתה את יום הולדתו ה-93 (!). אביו עסק במכירת בדים, ויעקב ואחיו עבדו בתפירה. ״המצב הכלכלי שלנו היה בינוני, לא עשירים ולא עניים״, הוא מספר.
על יחס הסביבה הערבית ליהודים הוא אומר כי ״להיות יהודי בעיראק זה להיות בולט. העיראקיים המקומיים כהים מאוד, ואנחנו לבנים. הם לבושים בתלבושת מרושלת, כמו פלאחים, עם כאפייה על הראש, והנשים לובשות שחור מכף רגל ועד ראש, בקושי רואים את העיניים, לפעמים רואים פנים. ולעומתם אנחנו היינו מסודרים. זה החיים שלהם וזה החיים שלנו, היינו מתורבתים יותר.
הם שנאו אותנו לא רק בגלל שאנחנו יהודים, הם פשוט קינאו בנו. אנחנו מסודרים יותר, חכמים יותר, מבינים יותר. בשבילם זה עלבון לראות יהודי חכם יותר מהם, כי הם האדונים ואנחנו הנחותים״. לדבריו, העיראקיים לא נגעו לרעה בנוצרים, אלא ביהודים. ״היהודים תמיד סבלו. היינו מיעוט נרדף מאוד. עוד לפני ה׳פרהוד׳ וגם לאחריו – תמיד היינו מקופחים ונרדפים. החיים שלנו לא היו חיים״.
יעקב מתאר את הפאר ואת ההדר בחיי הקהילה היהודית בבגדד: ״בתי הכנסת שלנו היו גדולים, עם שטח גדול, ובשבתות בתי הכנסת היו מתמלאים באנשים. העיראקיים פחדו מהדת שלנו, הם האמינו שהיא הכי אמיתית. השנאה שלהם כלפינו הייתה גם בגלל שהיינו מיעוט נרדף, וגם בגלל שאם יהודי הבין טוב יותר מהם זה עלבון. היינו מיעוט נחות ונשלט. כל יהודי שהיה מלומד ופיקח, העיראקיים חיפשו דרך לחסל אותו. אנשים יצאו לעבודה לבלי שוב, ועד היום לא יודעים איפה הם.
היינו הולכים למשטרה להתלונן על נעדר, והתשובה שקיבלנו הייתה ׳לך תחפש אותו׳. לא היה להם אכפת. אם הייתה מריבה עם עיראקיים מקומיים, השלטונות לא נתנו לנו להגן על עצמנו ולהוכיח את צדקתנו. היו מלשינים על היהודים למשטרה, והיא הייתה מזמנת את היהודים לחקירות מסוכנות ולעיתים אף הושתו על היהודים ענשי מוות. וכל זה סתם, האשמות שווא. הם הוציאו להורג אפילו יהודי שהיה מקורב לשלטונות.
העם העיראקי בוגדני מאוד. יהודי יכול לחשוב שיש לו חבר עיראקי מצוין ואין טוב ממנו, אבל אין לדעת מתי הוא יתקע לו סכין בגב. אלה היו חיינו, ה׳פרהוד׳ רק הוסיף שמן למדורה״.
מה גרם לפרעות?
״הייתה מהפכה פרו-נאצית, ואנחנו היינו מיעוט נרדף בתקופה שהייתה לעיראקים ברית עם הנאצים״.
מה אתה זוכר מהפרעות עצמן?
״האזור היהודי היה מחולק לשניים, ובאמצע בין שני החלקים הללו היה אזור שיעי, עוין מאוד ליהודים. הסונים שונאים אותנו רק בגלל שאנחנו יהודים, ואילו לשיעים היו שתי סיבות לשנוא אותנו: היותנו יהודים וטמאים. כמו שאנחנו מסתכלים על ג׳וק מלא חיידקים, כך השיעים הסתכלו עלינו.
מהחלק הזה של השיעים הפרעות התחילו. היינו נוסעים דרכם בתחבורה ציבורית מבגדד לחלק השני של היהודים. בחג השבועות ההוא יהודים הלכו לבקר אחד את השני דרך החלק השיעי, אלא שהשיעים עצרו את המכוניות והאוטובוסים. היו המון פורעים עם גרזנים וחרבות, ועשו סלקציה – ערבים לחוד ויהודים לחוד. את היהודים הורידו מהאוטובוסים למטה ורצחו אותם בגרזנים, בחרבות ובמה שבא ליד. אלו ששרדו והצליחו לברוח סיפרו את שאירע, והדבר נפוץ אצל כל היהודים. משם התחיל ה׳פרהוד׳ והמשיך דרומה וצפונה לאזורים יהודיים נוספים״.
״האמנו שהשוטרים ישמרו עלינו,
אבל במקום זה הם ירו בנו״
הפורעים החלו לפרוץ לבתי היהודים, ושדדו את רכושם. ״הם שדדו הכול, לא השאירו סיכה. אוכל, זהב, כסף, כסף מזומן – שדדו הכול. שדדו ספות, מיטות, רהיטים. לא השאירו על מה לישון. וגם הרגו.
הפורעים הספיקו להגיע לשכנים שלנו, אבל אנחנו כבר עלינו לגג שלנו שהיה גבוה בשלושה מטרים מהגג של השכנים, והם, מסכנים, אכלו אותה. הגג שלהם היה נמוך ומוקף קירות גבוהים כך שהם לא יכלו לעבור מגג לגג, ולא היה להם לאן ללכת״.
משפחתו של יעקב התגוררה בקצה הרחוב היהודי, כך שיהודים רבים התנקזו אל ביתם. יעקב מתאר: ״שמענו צרחות ויריות, אנשים בוכים ודופקים, מלא צרחות ממרחק של 150 מטר, המון אנשים ויריות יחד. זה היה מפחיד לגמרי״.
רוב היהודים עלו לגגות הבתים בניסיון לעבור מבית לבית ולהימלט מפני הפורעים, אולם יעקב בן ה-11 העדיף להישאר בתוך הבית ולהשקיף מהחלון אל הסמטה, שבה הסתובב שוטר עיראקי רכוב על סוס. ״ראיתי את השוטר מסתובב הלוך-חזור, והוא לא הבחין בי. ברגע שכן ראה אותי הוא כיוון את הרובה אליי במטרה להרוג אותי. האמנו שהשוטרים צריכים לשמור עלינו, אבל במקום זה הם ירו בנו. הייתה שנאה איומה״.
יעקב ברח ועלה לגג, שממנו נשקפה אליו התמונה שאותה לא ישכח: ״התמונה שהכי זכורה לי וכל כך הפחידה אותי – ראיתי נערה שגדולה ממני, בת 18-19 בערך, חבולה, מדממת. תפסו אותה ברחוב לפני שהספיקה להגיע הביתה. אימא שלה סיפרה שהיא ׳שבורה׳״. כילד יעקב לא הבין את שעברה וחשב שהרביצו לה, בהמשך הבין שזה היה הרבה יותר מזה. ״ריחמתי על הנערה, ירדתי למטה והבאתי לה חצי פיתה עיראקית שהייתה לי, יחד עם תבשיל נוסף של אימי. אני זוכר אותה מסכנה, יושבת בוכה, מדממת ואוכלת״.
לימים גילה יעקב כי מי שהציל את אותה נערה היה ערבי, בעליו של בית הקפה בשכונה היהודית. ״יהודים רבים היו מגיעים לבית הקפה כדי להיפגש ולשחק שש בש, והנערה הזו הייתה מגיעה לאביה, שהיה אחד ממבקרי בית הקפה הקבועים. כך בעל בית הקפה הכיר אותה, ובעת הפרעות הציל אותה. אחרת היא הייתה נרצחת כמו כולם״.
״זה מה שראיתי בעיניים שלי״, מדגיש יעקב. ״ראיתי איך שהשכנים שלי בגג הנמוך מסיימים את חייהם. ראיתי ילדה בת 3 או 4, רצה בוכה ומפוחדת ומישהו מגושם תפס אותה והרים אותה מהשיער שלה. לא מהרגליים, מהידיים או מהגוף, אלא מהשיער! ופשוט זרק אותה דרך מעקה הגג לתוך החצר. הפתיע אותי גודל האכזריות שלהם״.
עם שוך הפרעות יצא יעקב אל השוק, שבו היו בתים רבים של יהודים שהיו מוכרים את מרכולתם. ״ראיתי את הדלתות שלהם מסומנות, שיהיה ברור שזה של יהודים. הדלתות היו מלוכלכות בצבע אדום, ומי שביצע את הסימונים היו אנשים ששייכים למפלגה הנאצית. הם היו בטוחים שלוקחים את כולנו לרכבות, לפי התוכנית״.
איך זה נגמר?
״הבריטים לא התערבו אבל גרמו לירדנים להתערב. מי שהציל אותנו אחרי יומיים שלמים זה הצבא הירדני. הבריטים שלטו בירדן וביקשו מהירדנים, שלא היו נאצים, להיחלץ לעזרתנו. העיראקים היו הכי קיצוניים נגד יהודים בכל מדינות ערב. איך ידעתי שזה צבא ירדני? כשיצאתי וראיתי את המצילים שלנו, התלבושת שלהם לא הייתה עיראקית, אלא לגמרי אחרת: עם כאפייה על הראש, חליפה אחרת ורובה לא עיראקי. הם גם לא דיברו ערבית עיראקית, אלא ערבית אחרת״.
מהמשפחה שלך היו נפגעים?
״המשפחה שלי לא נפגעה, אם היו מגיעים אלינו היו הורגים איזה 50 איש – כי כולם הגיעו אלינו, היינו מפלט אחרון. הם פשוט לא הספיקו. היה פחד א-לוקים, משהו נורא״.
״הנאצים רק הוסיפו שמן למדורה״
יעקב לא חושב שפרעות ה׳פרהוד׳ התרחשו רק בגלל הנאצים: ״הנאצים הוסיפו שמן למדורה, הוסיפו שנאה על שנאה שגם ככה הייתה קיימת. גם ככה סבלנו. הנאצים גרמו לכך שהיא תתגבר. התוכנית הייתה להוציא אותנו מעיראק למשרפות ולגטאות, או להשמיד אותנו במקום. באותו זמן הייתה מהפכה שלטונית, ומה שהציל אותנו מהנאצים למעשה הייתה מהפכה נגדית ושובו של המלך. זה לא אומר שלא סבלנו, אבל היה אחרת. וזה רק חלק קטן מהזיכרונות שלי, סבל נוראי״, מדגיש יעקב.
עם זאת, יעקב מביע מורת רוח על כך שפיצויי שורדי ה׳פרהוד׳ נמוכים משל שורדי השואה. ״הגרמנים כבר הגיעו לצפון אפריקה, והיהודים שם סבלו – ומקבלים פיצויים מגרמניה. אומנם מלך מרוקו למשל אהב יהודים והסתיר אותם, אבל הם מקבלים פיצויים על עצם העובדה שהגרמנים היו שם. הנאצים תיכננו להגיע גם לעיראק, אבל הבריטים בלמו אותם. פה היה הנס״.
אלא שסיפור תלאותיו של יעקב לא נגמר. הוא גויס בכפייה לצבא העיראקי, וברח ממנו על מנת לעלות לארץ. בשנת 1949 עלה לישראל ללא אישור השלטונות העיראקים תוך שהוא נעזר בתנועה הציונית, שהתנהלה בעיראק במחתרת. בדרכו נאלץ להסתתר, להתחפש, הגיע לאיראן ומשם לישראל.
״באנו לישראל, חשבנו שבאנו לאחים שלנו, שנעזור להם אם תהיה עוד מלחמה. היו יהודים עיראקיים בישראל עוד מלפני ה׳פרהוד׳. האכזבה שלנו הייתה שהיחס של הצברים פה כלפינו היה יחס שלילי. הם חשבו שאנחנו באנו מארץ מפגרת אז אנחנו מפגרים כמוהם. פה הייתה אכזבה, אבל התגברנו. גם לא היה אוכל, היה צנע, אוכל דל״.
לאחר כשנתיים אישרו שלטונות עיראק ליהודים לעלות לארץ, בתנאי שישאירו בעיראק את כל רכושם. היהודים השאירו את כל הזהב והכסף. בסך הכול השאירו רכוש בסכום של קרוב ל320 מיליארד דולר. הכול נשאר שם. ״אבל לפחות הגרמנים לקחו אחריות ומשלמים פיצויים״, הוא אומר.
נושאים את נס הזיכרון
במשך שנים סיפורם של יהודי עיראק לא סופר, וקורבנות ה׳פרהוד׳ ושורדיו לא זכו להכרה. עד שנות ה-80 של המאה שעברה לא היה קיים בישראל תיעוד ל׳פרהוד׳, לא מחקר ולא אנדרטת הנצחה. את הזיכרון מהאירוע הטראגי נשאו שורדי ה׳פרהוד׳ בליבם, בישראל ובחו״ל.
מי שמוביל כיום את העיסוק בנושא הוא מרכז מורשת יהדות בבל, הנמצא באור יהודה. מידי שנה סמוך לחג השבועות מאפשר המרכז לקרובי משפחתם של קורבנות ה׳פרהוד׳ להתייחד עם יקיריהם, וכן מקיים כנס מיוחד לציון הפרעות. ביום הזיכרון לפרעות מוצגים שמותיהם של היהודים שנרצחו בעיראק בפרעות ובשנים לאחר מכן, נאמרת תפילת קדיש לעילוי נשמותיהם ונישאים דברים לזכרם.
מלבד העיסוק בפרעות ה׳פרהוד׳ עצמן עוסק המרכז גם בזכרם ומורשתם של הרוגי המלכות בעיראק: יהודים אשר נידונו למוות ע״י השלטונות העיראקיים בטענה ששיתפו פעולה עם מדינת ישראל, ובכך בגדו בעיראק. הרוג המלכות הראשון שפיק עדס הוצא להורג בשנת 1948, יהודים נוספים בשם יוסף בצרי ושלום סאלח נרצחו בשנת 1952, ועוד תשעה יהודים הוצאו להורג ב1969 לאחר שהואשמו בריגול למען מדינת ישראל. כאמור, המרכז למורשת יהדות בבל פועל להנצחתם.
טקס האזכרה להרוגי המלכות וקורבנות ה׳פרהוד׳ התקיים ביום שלישי השבוע במרכז מורשת יהדות בבל, וכלל טקס באנדרטת ההנצחה ולאחריו כנס זיכרון. באירועים נכחו עליזה דיין חממה מנכ״לית המרכז למורשת יהדות בבל, עו״ד ליאת שוחט ראש עיריית אור יהודה, חה״כ אלי דלל, פרופ׳ אפרים צדקה יו״ר המרכז, פרופ׳ אסתר מאיר גליצנשטיין ראש מכון המחקר של המרכז, הרב ציון כהן רב העיר, שאול שמש וסבאח עדס קרובי משפחתם של הרוגי המלכות, בני משפחה של הקורבנות ועוד.
במקביל להנצחת קורבנות יהדות עיראק, המרכז למורשת יהדות בבל כשמו כן הוא – עוסק בקהילה היהודית הענפה ובמורשת העשירה שהותירה אחריה. בשבועות האחרונים מוצג במרכז ספר תורה מיוחד ועתיק שנכתב בכתיבה בגדדית על גוויל מעור צבי, כמנהג יהודי בבל, ולו תיק לספר תורה עשיר בעיטורי זהב המצפים את המתכת בטכניקה מיוחדת. טכניקת הציפוי היתה שכיחה בקרב צורפי תיקי ספרי תורה בעיראק, אך בניגוד למקובל תיק ספר התורה הנ״ל מכיל כמות גדולה של עיטורי זהב – המשווה לו מראה מהודר במיוחד.
מדובר בספר תורה בן 100 שנה, שנכתב בשנת 1922 על ידי בניו של הגביר צאלח סלמאן צאלח ששון לעילוי נשמתו. שאול, בנו של הגביר, הביא עימו את ספר התורה כשעלה לארץ בשנת 1951. לאחר שהוכיח את בעלותו על הספר הועיד אותו שאול לבית הכנסת ׳נהריים׳ בתל אביב – בית הכנסת הבבלי הראשון בעיר, שם הוא נמצא עד היום (מלבד זמני הצגתו בתערוכות).
צוואה לדור העתיד
יעקב פנחס שרד את ה׳פרהוד׳, ברח מהצבא העיראקי ועלה לארץ בדרך לא דרך. ליעקב נולדו שלושה בנים ובת, וכיום יש לו 14 נכדים ו-8 נינים, כן ירבו. ״אנחנו נפגשים כל שבת, עושים קידוש ואוכלים יחד״, הוא מספר בגאווה.
ליעקב חשוב מאוד להעביר מסר לדור העתיד הישראלי: ללמוד על ה׳פרהוד׳. ״אני מאוד רוצה שילמדו על השואה שלנו, שהיא אפילו תגיע ליד ושם. היא אמנם קטנה יחסית, אבל גם שואה. אני רוצה שילמדו את זה בבתי הספר, שדור העתיד ידע מה עברנו. כל עוד אני חי אלחם למען זה״. בסוף שיחתנו יעקב מדגיש בפני – ״אני מבקש, זו ממש צוואה״. הכתבה הזו היא הדרך שלי לממש את בקשתו. ■