הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל היה הראשון לציון (כינוי לרבנים הראשיים הספרדים בארץ ישראל) והרב הראשי הספרדי השני מאז הקמת הרבנות הראשית לפני כמאה שנה. הוא כיהן בשנים תרצ"ט עד תשי"ג והיה גאון בתורה, פוסק הלכה גדול, מנהיג רם, בעל השפעה, אציל ונעים הליכות.
בערוב ימיו חלה הרב עוזיאל ודאג מי ימלא את מקומו בתפקיד אחר פטירתו, בבחינת "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז, יז). במיטת חוליו חלם הרב עוזיאל חלום, ובחלומו ראה את עצמו בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שבעיר העתיקה בירושלים (המקום המסורתי שבו נהגו להכתיר את הראשונים לציון). בתפילת שחרית, בעת הוצאת ספר התורה, הוא הוזמן לקום, לקחת את הספר ולשאת אותו בין המתפללים, אולם הדבר לא עלה בידו. בזה אחר זה הוזמנו לשאת את הספר רבנים שהיו אף הם במקום, אך גם הם לא הצליחו לשאת את ספר התורה. בהגיע תורו של הרב נסים הוא הרים את הספר בקלות ונשא אותו בין המתפללים. בקומו בבוקר הבין מייד הרב עוזיאל את פשר החלום. הוא זימן אליו את הרב נסים, סיפר לו על החלום ופשרו וכך אמר לו: "אות הוא משמיים כי אתה תשב על כיסאי לא תוכל לחמוק". הרב עוזיאל ידע שעד כה סירב הרב נסים לכל תפקיד רבני אף שעסק בצורכי ציבור, ולכן ביקש ממנו שלא לסרב הפעם. לאחר הפצרות רבות קיבל עליו הרב נסים בחרדת קודש לשאת בתפקיד הרם, וכך פתח את נאום ההכתרה שלו: "עומד וניצב אני בפניכם ברטט קודש ובהכנעת לב", ובהמשך ציטט את הרב עוזיאל בדבריו על מהות התפקיד וגודל האחריות.
נראה לי שנשיאת ספר התורה בחלומו של הרב עוזיאל סמלית מאוד: הרב עוזיאל האמין כנראה שרק מי שיכול להיות נושא כלים ושליח לספר התורה, המסמל את עולם התורה, הוא הראוי להיות הרב הראשי, רב שיוכל להנהיג את עם ישראל בדרכי התורה מתחושת שליחות וללא נגיעות אישיות וחשבונות פרטיים. תכונה זו נתגלתה לו בדמותו של סבי, אותו הכיר היכרות עמוקה ורבת שנים.
בטורים הבאים נספר על דמותו של הרב נסים סיפורים רבים המלמדים כיצד התקיימו באישיותו ובמעשיו אותן התכונות שזיהה בו הרב עוזיאל זצ"ל.
