חרם – ומה עם הילד שלכם?

הייתי שבת במושב, וקלטתי חמישה ילדים בכיתה ד' ומשפילים חבר שלהם. במקום לעוף מהם ולנתק מגע, הוא המשיך להשתרך אחריהם ושמע איך שהם דורסים ומועכים אותו: "ראית פעם זבוב בצורת אדם?" שאלה אחת הנשמות הטובות את חברתה, "הינה, תראי" והצביעה עליו.
הסתכלתי על הילד המסכן הזה וראיתי שהוא נהיה חיוור. צרחתי עליו בלב: "לך מהם, עזוב אותם. תשחרר. נתק מגע. מה אתה צריך את הילדים האלה?"
אבל הילד פשוט לא הרפה מהם. איך הוא יכול? אלו החברים שלו. הוא נולד איתם והוא צריך להסתדר איתם. מה הוא אמור לעשות בשבת בצוהריים? לטפס על הקירות? להיות עם עצמו? לדעת שהוא מוחרם?

והם המשיכו: "למה אתה עוקב אחרינו?" אותם ילדים יגיעו אחר כך לבתים שלהם, ואף אחד לא יחשוד שהרגע היו עסוקים בדריסת נשמה של ילד וישאל אותם: "תגידו, השתגעתם לגמרי? מה נסגר אתכם? מה עשיתם? למה אתם רוצחים את הנשמה של הילד הזה? למה אתם רעים כל כך? אתם באמת מודעים להשלכות?" כי הילדים שלהם יהיו נקיות והבגדים שלהם לא ידיפו ריח וההורים שלהם בסך הכול יחשבו שהם היו בפעילות חברתית רגילה ומהנה של שבת.
והילד, הו הילד המושפל והמוחרם, גם הוא יגיע לבית שלו. וישתוק. ויתכנס. ואולי ירביץ לאחותו הקטנה מרוב תסכול. ויחכה שיגיע הלילה ושייגמר כבר היום הנורא הזה והוא יוכל לברוח אל מתחת לשמיכה, לעולמות אחרים שבהם לא רומסים ומשפילים אותו. שבהם הוא לא שקוף.
ורק ירעד מהשמש ומיום המוחרת שבו יצטרך לפגוש את הילדים הללו שוב פעם בבית הספר.
כי יש רציחות שהן כמו הגז לפני שנתנו בו ריח: לא שומעים אותן. לא רואים אות. לא מרגישים אותן.
חוץ מהקורבן בעצמו.

נתקלתי בהורים שלא הפסיקו להתעניין במצבם הלימודי של ילדיהם. נתקלתי בהורים שהביעו מעורבות בריאה לגבי מצבם החברתי של ילדיהם, אבל למעט הורה אחד, שאמר לי שחשוב לו בכל יום לשאול את הילד שלו: 'האם עשית היום איזה מעשה טוב לחבר שלך בכיתה?' כמעט לא זכור לי ששמעתי על הורים ששואלים את הילדים שלהם אם יצא להם היום לפגוע בילד אחר או אם שמו לב לילד אחר שעשו עליו חרם. המחשבה הזו פשוט נמצאת מחוץ למודעות ולתודעה: שהילד היקר שלהם יהרוס וירמוס וידרוש נשמה של ילד אחר? אין מצב!

לפני כמה חודשים פרסמנו בטור זה מכתב מרגש של אימא ששיתפה איך זה להיות אימא לילד מוחרם. כמה כאב, סבל, צלקות נפשיות, טיפולים, עצב וחרדה מתנקזים לנשמה צעירה שכמו קורסת תחת הנטל. ילדים לא עושים חרמות כי הם רשעים מטבעם אלא כי עדיין אין להם מודעות לגודל ההרס שיש במילים שלהם. אין כמעט הורה אחד שיכול להסתכל על הילד שלו ולהגיד: אין סיכוי שהילד הצדיק שלי יעשה חרם על מישהו אחר. תאמינו לי, ראיתי כמעט את כולם.

טיפים להורים

שאלו את עצמכם אם אי פעם יצא לכם לשאול את ילדיכם:
האם היית מעורב בחרם על תלמיד אחר? האם יצא לך להשתתף באחד מהאירועים הדורסניים הללו? האם אתה מודע לגודל ההשלכות? זו שאלה שתשפיע על אופיו ואישיותו של הילד שלכם ועל המשקפיים שדרכם יסתכל על העולם הרבה יותר מכל מבחן או ציון שיקבל.