יהודי מצרים: מאז ועד הסוף המר

למשל הרב חיים נחום אפנדי, היה דיין, פוסק, בלשן, היסטוריון ומלומד יהודי יליד טורקיה, ששימש כרב הראשי ("חכם באשי") של יהודי האימפריה העות'מאנית בשנים 1906-1920, והרב הראשי של יהודי מצרים, 1925-1960. הרב התמנה כחבר בסנאט בתקופת ממשלת המלך פואד. יוסף קטאווי פאשה שהיה נשיא הקהילה היהודית בקהיר נעשה לשר האוצר בממשלת המלך פארוק.
עלייתה של הלאומנות וירידתה של היהדות במצרים במאה ה-20
רעיון אחדות האומה הערבית ועלייתה של הלאומנות המצרית-ערבית, בתקופה שלאחר הצהרת בלפור בה תמכה ממשלת מצרים, היו למרכיב בסיסי בסכסוך היהודי-ערבי והובילו לשינוי התדמית היהודית בקרב הרחוב המצרי והממשלה. עליית הלאומנות במצרים לוותה בקסנופוביה (פחד מהזר) והקמת המדינה היהודית ב-1948 הביאו לכך שיהודי מצרים נעשו לזרים אשר צריכים להתרחק מהמדינה המצרית.
משכילים מצריים בראשית המאה ה-20 סירבו תחילה להזדהות עם ערביי ארצות ערב השונות, הם אחזו בתרבות בת אלפי שנים המגיעה עד לפרעונים שכמובן קדמו לאסלאם.
עם הקמתה של תנועת ה"וואפד" שקראה לשחרור מצרים מהבריטים בשנת 1913 בהנהגתו של סעד זע'לול – היו יהודים, כולל בכירים בקהילה היהודית, שנטלו חלק בתנועה ובראשם עורך הדין ליאון קסטרו, נשיא הארגון הציוני במצרים. בשנת 1928 הוקמה תנועת ״האחים המוסלמים״ בראשותו של חסן אל־בַּנָא, שחרטה על דגלה את האסלאם הפוליטי. במאמר מוסגר – תנועת האחים המוסלמים העלתה לראשונה לסדר היום את נושא פלשתינה והצורך בג'יהאד. בשנת 1933, הוקמה תנועת ״מִיסר אל-פתאת'״ (מצרים הצעירה) של המעמד הבינוני המשכיל וקבוצות סטודנטים. אנשי התנועה ביקשו לראשונה לדחוק מחוץ להגדרת האומה המצרית את הזרים ובני המיעוטים הלא-ערביים ששלטו, כך לטענתם, בכלכלה הבורגנית מסחרית במצרים.
הופעת הלאומנות במצרים יחד עם השפעת התעמולה הנאצית בארצות ערב, הובילו להפגנות רחוב אנטי-יהודיות בקהיר ביוזמת צעירים וסטודנטים בשנים 1939-1938. יהודי מצרים ראו בהפגנות כעניין חולף ותו לא.
תחילת הסוף: פרעות, שלילת אזרחות, מעצרים וגירוש יהודים
2 בנובמבר 1945 –שריפת בתי כנסת וביזת נכסי הקהילה בקהיר ואלכסנדריה – פרעות בקהיר ואלכסנדריה. לאחר אותו יום חזר השקט והחיים שבו למסלולם, אך לא לתקופה ארוכה.
כ"ט בנובמבר 1947 – החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל – חוסיין הייכל פאשה, נציג מצרים בליגה הערבית, הצהיר בפני האסיפה הכללית של האו"ם ב-24 בנובמבר 1947: "אם תוקם מדינה יהודית , חייהם של מיליון יהודים במדינות מוסלמיות יהיו בסכנה "
15 במאי 1948 – מעצרים של מאות יהודים במצרים, החרמת רכושם וגירושם – בלילה שבין ה-14 ל-15 במאי, בעקבות הכרזתו של דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, פשטו שלטונות מצרים על 600 בתי אב של יהודים בקהיר ובאלכסנדריה ועצרו מאות יהודים. עד למחצית יוני 1948 נעצרו כ-1,300 יהודים באשמת ציונות, מתוכם גם 50 נשים. השליחים מארץ ישראל נמלטו והקהילה היהודית הופקרה. המלך פארוק הודיע כי רוב היהודים בארצו נאמנים למצרים וכי המעצרים הופעלו נגד הציונים בלבד אך בין העצורים היו גם לא ציונים.
רוב העצורים היהודים גורשו ישירות מהכלא לאנייה לאחר שהות של כשנה וחצי במחנות מעצר. העצורים הותירו מאחור את נכסיהם לאחר שחתמו על מסמך שבו נכתב כי הם תרמו את רכושם למדינה. משפחותיהם עודכנו בעוד מועד על יום הגירוש ופרטי האנייה שבה ייאלצו יקיריהן לעזוב את מצרים.
יוני, יולי וספטמבר 1948 – פרעות ופצצות ברובע היהודי בקהיר – בלילה שבין 19 ל-20 ליוני 1948 התפוצץ מטען נפץ ברובע היהודי בקהיר. מעוצמת הפיצוץ 12 בניינים נפלו על תושביהם הישנים. 22 יהודים נרצחו בפיצוץ ו-41 נפצעו.
יולי 1948 – הגל האנטי-יהודי בשיאו. פרעות פרצו במרכז קהיר ומאות בתי מסחר של יהודים נשדדו ונהרסו. המון הפורעים תקף ברחובות יהודים וזרים לאור היום. למעלה מ-100 יהודים נהרגו באותו חודש ועשרות נפצעו.
ב-22 בספטמבר 1948 הוחדרה עגלת גלידה מלאה בחומר נפץ לרובע היהודי בקהיר. שני בניינים קרסו על יושביהם ועל פי הדיווחים 19 יהודים נרצחו ו-65 נוספים נרצחו.
יום שבת השחור בקהיר – 26 בינואר 1952 – פורעים הבעירו 500 בתי עסק ובתי כלבו, בתי מסחר ובתי קולנוע של יהודים. הפורעים שברו חנויות ובזזו רכוש. כמו כן, דירות ובתים נפרצו, נהרסו ונבזזו.

גירוש. יציאת היהודים מנובמבר 1956 עד מארס 1957 – נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר הובס במבצע סיני, וכתגובה הוציא לפועל ארבעה צעדים נגד זכויות היהודים שפגעו במעמדם ובעצם קיומם במצרים: 1. מעצרי בית משטרתיים של כמעט כל יהודי קהיר ואלכסנדריה. 2. עיקול בתי עסק ורכוש יהודי. 3. מעצרים המוניים ולאחר מכן גם גירושים. 4. ביטול האזרחות המצרית ליהודים ציונים. בהצהרת שר הדתות המצרי, נכתב: "כל היהודים הם ציונים ואויבי מצרים. כולם יגורשו בקרוב".
ב-7 בנובמבר 1956 למעלה מ-900 יהודים נעצרו והושלכו לכלא המצרי. בסוף נובמבר 1956 מלבד אלפי מגורשים יהודים שהיו בעלי אזרחות זרה, גורשו כ-500 יהודים, מחציתם היו בעלי אזרחות מצרית כאשר החצי השני היה חסר נתינות.
גירוש היהודים נמשך בדצמבר 1956. בהמשך הואט קצב הגירוש שנמשך עד לחודש אפריל 1957. במהלך חודשים אלה החלו התנכלויות ושלילת זכויות אדם אלמנטריות. אלפי יהודים פוטרו ממשרתם בחברות ציבוריות והן בחברות פרטיות. סוחרים יהודים נפגעו כלכלית בשל מספר החלטות נגדם. עוקל רכוש יהודי רב, לדוגמה – עוקלו 500 בתי עסק ומפעלים בבעלות יהודית ועוקלו חשבונותיהם בבנק. כמו כן הוחרמו 800 בתי עסק נוספים השייכים ליהודים.
בשנים 1960-1957 גורשו ונאלצו לעזוב את מצרים כ-36,000 יהודים. גם בשנים אלה היו אלפי עצורים ביניהם בעלי אזרחות מצרית ששחרורם הובטח רק לאחר שחתמו על הצהרה שהם רוצים לעזוב את מצרים וכי הם מעניקים את רכושם לממשלת מצרים.
השפעת הפושעים הנאצים ב-1956 וב-1967 ויחסו של גמאל עבד אל-נאצר ליהודים בשנים אלה
לאחר מלחמת העולם השניה, מצאו פושעים נאצים רבים מקלט במצרים בעזרת שמות ערביים, והשפיעו על מדיניותו של נאצר. כבר בשנים 1935-1934 פעלה התעמולה הנאצית במצרים והחדירה רעיונות אנטי יהודיים, פשיסטיים ונאציים. במחצית שנות החמישים של המאה הקודמת, הזהיר הקונגרס היהודי העולמי שהמשטר ה"נאצריסטי" עושה שימוש בשיטות נאציות לתעמולה נגד יהודים במצרים, והתריע על הקמתה של "יחידה לענייני יהודים" במשרד הפנים המצרי. באותן שנים נמצאו עלונים שהיו בעיקר תרגומים מ"דר שטירמר" הנאצי מתקופת הרייך השלישי. במהלך מבצע סיני באוקטובר 1956 דרש אחד העלונים להביא לכך שיהודי מצרים יענדו טלאי צהוב.
הסוף: יוני 1967 – מעצר כלל הגברים היהודים במצרים
בעקבות מלחמת ששת הימים נכלאו כלל הגברים היהודים במצרים מגיל 16 ועד גיל 70, לתקופה של עד שלוש שנים. היהודים בבתי המאסר עברו השפלות, עינויים ומעשי סדום – לעתים לעיני בני משפחותיהם שנאסרו גם כן. עם סיום תקופת המאסר גורשו היהודים ממצרים דרך האוויר והים כשהם מותירים את רכושם מאחור. אלה מהם שהגיעו ארצה, הוכרו כאסירי ציון.
כך באה לקצה קהילת יהודי מצרים. 3,000 שנה של מורשת בלתי רגילה, כאשר 1,400 שנה עשו היהודים במצרים לפני בוא האסלאם. כל שנותר מהקהילה המפוארת נכון לשנת 2009 הוא גבר אחד וחמש אלמנות יהודיות שהיו נשואות לגויים. על פי הנכתב בוויקיפדיה, נכון לשנת 2017 הקהילה היהודית במצרים מונה 18 יהודים. 
בכתבה זו התבססתי על מאמרה של החוקרת וההיסטוריונית לבנה זמיר, "בדרך אל קצה של יהדות מצרים במחצית המאה ה-20", שמופיע בספר "סוף היהדות בארצות האסלאם", 2009 ובוויקיפדיה.