יצא ככה והשבוע של ראש השנה סידר לי חמישה ימי חופש מתכנית הרדיו, מעבודת המשרד, מלחשוב על קמפיינים פרסומיים ועל כסף וגבייה ומקדמות - כנראה שלא לחינם. מישהו שם למעלה רצה שאתחיל את השנה אחרת, ומישהו כאן למטה סידר לי כמה פגישות עם מנטור שיגרום לזה לקרות - וככה קיבלתי קרוב לשבוע כדי לבלות עם שלמה ארצי. לא באמת, רק דרך הטלוויזיה.
הדוקו "וזכרוני הראשון: שלמה ארצי ביוגרפיה מוזיקלית" (הוט 8) הגיע אלי לביקורת טלוויזיה (כן, אני מפרסם טורי טלוויזיה ב'ישראל היום') ואחרי הפרק הראשון עשיתי הכל כדי לא לכתוב עליו.
אני כל כך שמח שכאן ב'גילוי דעת' אין טור טלוויזיה קבוע, וזה בדיוק המקום לשפוך את מה שעברתי בשלושת הפרקים של היצירה הזו.
הבנתי מהרגע הראשון שהפעם אני לא רואה משהו מעיניים של מבקר או מנתח, ולא אחד שצריך לחשוב על הצופים האחרים, ולא על האם מדובר בדוקו מושלם או חסר או "עגול". את היצירה הזו רציתי לראות כצופה.
נתחיל בלהגיד את המובן מאליו לטעמי לפחות: מדובר בזמר-יוצר-פרפורמר הכי חשוב ומשמעותי שהיה לנו. ועדיין יש. אז נכון שיש לא מעט אנשים שהוא לא כוס התה שלהם, אבל כשמחברים את אורך מדף התקליטים ואת עובי פס הקול שהוא חתום עליו, כיוצר, אין באמת מישהו באותה הסקאלה. שלמה ארצי מספר את סיפור חייהם של כמה דורות, של כמה מלחמות, של אינסוף אהבות. הוא עדיין מייצר ועדיין רעב לחיבורים ולדואטים - וכשמוסיפים לזה את תופעת ההופעות החיות אליהן הביקוש לא מסתיים אף פעם מקבלים את אותה מסקנה שהגעתי אליה.
בשבילי, הופעה של ארצי פעם בשנה היא כמו חזרה של איי רובוט לתחנת העגינה, היא נותנת תחושה חזקה של סימון "וי" על הישראליות שאני אוהב, מהשירים שגדלתי עליהם ודרך הקהל שלשעתיים שלמות נראה לי כמו העם המחובר שאנחנו יודעים להיות. אבל המסמך הטלוויזיוני הזה עשה משהו מעבר: דרך כמה עובדות שלא ידעתי על הדרך שעבר האיש, הבנתי גם למה בסוף הוא מהווה עבורי את התשובה לשאלה "מה ישראלי בעיניך?".
כדי לא להרוס לכם את כל החוויה, הנה סיפור אחד שנוגע גם בשיח החברתי שלנו כיום: אז למי שלא ידע (כמוני) שלמה ארצי הוא לא עוד אמן תל אביבי פריבילגי שצמח בתרבות הישראלית והפך לאייקון שהוא היום. בתחילת הדרך הוא נחשב זמר יפה ששר שירי פופ שטחיים, כשאמנים כמו אריק איינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי וחווה אלברשטיין ממלאים אולמות ונחשבים ליוצרים בעלי משקל סגולי משמעותי. עולם התרבות זילזל בארצי ובאומנות שלו וסגר לו את הדלתות.
ואז הגיעה הצעה לקיים ערבי שיח תרבותיים, כולל זמר, בפריפריה ובעיירות הפיתוח. שלמה ארצי וגיטריסט תפרו את הארץ לאורכה ולרוחבה כשהוא מגיע הכי קרוב לקהל יוצא עדות המזרח, מה שכנראה לא קרה עם אף אחד מהאומנים האחרים. וככה הוא כבש אותם. בלשיר להם ממרחק מטר, בלתת להם את ההרגשה שסופרים אותם. שמגיעה להם תרבות.
ההופעות האלו היו מסתיימות בישיבות בבתי הקפה ובפרלמנטים ובלינה. מה שקרוי "ישראל השניה" היום התאהבה בו, והוא התאהב בהם. שלמה ארצי מצפון תל אביב מגדיר את התקופה הזו כמאושרת ביותר שלו, ומחבר בין הפריפריה למרכז.
את השנה הזו התחלתי בהתרגשות מסיפור ישראל הראשונה והשניה שלא ידעתי שקיים, המשכתי אותו בשאר הדברים שמחכים לכם ביצירה הזו.
נראה לי שכולם כאן הבינו שאני ממליץ בחום להתחיל ככה את השנה שלכם: את הפרק הראשון שעוסק בהתחלת הדרך גמעתי במכה אחת, את השני והשלישי כבר חילקתי לקטעים של עשר דקות כדי שלא ייגמר לעולם. ואז ראיתי את הכל שוב. פעמיים.
בכל מקרה, שתהיה לכם שנה טובה עם סיפורים שלא יפסיקו להפתיע.
שבת שלום.