היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר יום הכיפור הראשון שאחרי השואה הנוראה ומלחמת העולם השניה. "המשקיף" – עיתון יומי עברי בתקופת היישוב וביטאונה של המפלגה הרוויזיוניסטית, הצה"ר (ברית הציונים הרוויזיוניסטים), מפרסם טור מרגש במיוחד שזוכה לכותרת: "יום-הכיפורים של חיילים יהודיים בשבי הנאצים". בכותרת המשנה של הטור נכתב: "קצין יהודי מצבא פולין, שהיה בימי המלחמה בשבי הנאצים וזכה להגיע ארצה-ישראל, מביא בזה פרק נרגש על יום הכיפורים במחנה השבויים".
הטור נכתב בעילום שם, והכותב חותם את טורו באותיות "א. אס". הבאנו את הטור לפניכם כפי שהופיע ב"המשקיף", וכפי שניתן למצוא אותו באתר הספריה הלאומית של ישראל.
"הריני חוזר בדמיוני לאותו צריף יהודי דל, גדוש על גדותיו אנשים"
"היום נטה לערוב ושמי-התכלת של תל-אביב הפכו אט אט לפרוכת-כחול כהה, כאשר יצאתי מביתי להתפלל את תפילת "כל נדרי" הראשונה שלי על אדמת ארץ-ישראל.
לא בדמיון, לא מעבר לימים ומעבר הרי-החושך של אירופה, הריני חוזה את הערב הזה – עליו חולמים עתה שרידי היהדות האירופית המושמדת; לא. בעיני-הבשר שלי רואה אני המוני אחי, הנוהרים בנעוריהם ובזקניהם לבית-הכנסת הגדול.
עולם חדש נתגלה לפני. הריני מתערב בקרב המון אנשים, שמבטם, מבט אנשים גאים וחופשיים; הלב מלא על גדותיו אושר, בראותך את בני הנעורים שלנו, את הצעירים והצעירות, באין בעיניהם הפחד, שמא יגורשו מכאן ע"י הכנופיות ההיטלריסטיות-האנדקיות; את האמהות הצעירות, הנאות ומלאות-חן ליד עגלות תינוקיהן הבריאים והעליזים…
וברגע זה, כאשר אני עובר את המשמרת ליד פתח-הכניסה לבית-הכנסת ואלומת-אור, הבוקעת מבפנים מסנוורת את עיני – הריני נזכר לפתע בערב כל-נדרי אחד, ערב עצוב ומזעזע במחנה-שבויים גרמני לפני שנים מספר.
הריני חוזר בדמיוני לאותו צריף יהודי דל, גדוש על גדותיו אנשים. ענני-עופרת כבדים העיבו את השמים, גשם-זלעפות יורד בחוץ ובפנים האוויר ספוג טחב. קר מאוד בגוף וקר ועצוב בנשמה…
״רוחו של ישראל – נצח היא"
יד האויב הארור על העליונה בכל חזיתות המלחמה. צלב-הקרס מתנוסס ברמה על פסגת ההר אלברוס הקווקזי, דרך גרוזיה נמצאת כבר במטחי אש-התותחים הגרמניים ומדי פעם בפעם מביא הרדיו בשורות רהב חדשות בלוויית תופים וחצוצרות: סטאלינגראד נכבשה…
ואולם רוחו של ישראל – נצח היא. אף בתוך גוב-האריות לא פגה האמונה. קומץ יהודים לאומיים החלטנו לערוך את התפילות המסורתיות בימים הנוראים, על אף הכל: אף על פי שהימים הם "נוראים" באמת, למרות התנאים המחרידים, שבהם אנו נתונים, על אף העובדה שהננו כטרף בציפורני החיה ההיטלראית.
הקצין מירמלשטיין מלבוב רושם מתוך הזיכרון את נוסח התפילות העיקריות, כי אין לנו מחזור, ואנוכי ביחד עם העו"ד צרנקה מוורשה, בתור בעלי-התפילה, מתאמנים בכיכר המחנה בפרקי-חזנות מתאימים. קבוצה אחרת מסדרת את בית התפילה… בתוך המקלחת של הצריף, מקום שם הוקם ארון-קודש: שמיכה כהה, על הקיר, עליה סרט כחול-לבן ומגן-דוד, טבלה מקרטון עם עשרות הדברות ושני נרות בצדדים.
השומרים הנאציים כבר נועלים את הצריף. התריסים מוגפים והאור המהבהב של הנרות הדועכים משרה עצבון עד כדי אימה…
לאט לאט מתמלא האולם. נכנסים אנשי-הצבא היהודיים, כולם לבושים בגדי-חג וכובעיהם לראשיהם.
על פני כולם נסוכה ארשת רצינות וחגיגיות…
"רבים מן החברים פורצים בבכי ובמחשבות חוזרים לביתם"
הנה נכנס המבורגר הקיטע מקאליש, אשר בהגנו על פולין בפני היטלר, איבד את רגלו הימנית למען "המולדת"… הנה ד"ר שטיין אשר למען אותה "מולדת" הקריב את שוקו הימנית… ודאי לא חלמו אפילו, כי אותה "מולדת", שיהודים כה רבים הקריבו למענה את חייהם, תגמול להם אחרי שחרורה בפוגרומים בחוצות קראקוב, לודז' ולובלין
כחמישים איש נתכנסו באולם-התפילה. שני החברים הקשישים ביותר, הקפטן הרבנד והלויטננט לרהפט מקראקוב ניצבים משני צדי הקצין-החזן.
והנה פותח החזן חרישית בנעימה של עצבות ודיכאון באותו ניגון ישן של כל-נדרי – הניגון, אשר בנסיבות אלה מרעיד את כל מיתרי-הנשמה.
רבים מן החברים פורצים בבכי ובמחשבות חוזרים לביתם, לחירות, למשפחתם ולרבים, רבים מאוד משלהם שאינם עוד בחיים: הורים, נשים, ילדים, אחים…
והחזן, העו"ד צרנקה, קולו מגביר והולך, כאילו שאף שה"כל-נדרי" שלו יבקיע שחקים ויזעזע את כסא-הכבוד… כאילו רצה שתפילתו תגיע גם אליכם, אתם המאושרים בני-החורין…
והנה היום רואה אני אתכם, בני ארץ-ישראל, בעיני הדומעות מאושר, כי לפחות מכם נחסך אותו הגורל המר אשר התאכזר למיליוני אחינו באירופה, – למען תהיו משענת נאמנה לאלה ששרדו.
ובתור אחד מאלה, אשר ההשגחה העליונה שמרה עליו, בתור מי שהצליח להציל את חייו ולעבור בשלום את גיהנום אירופה המורעלת ואשר זכה לנשום עתה באווירת-החירות, הריני קורא לכם אחי: אל דמי לכם, עד שאחרון היהודים יצא מן היבשת המתאכזרת הזאת ויובא לכאן.
תפריט
