יש להם מספר על היד

01
ביום חמישי שחלף זה עתה, חל כידוע יום השואה. אשתף אתכם בשני סיפורים משמעותיים ליום חשוב זה.
ביום בהיר אחד לפני כמה שנים קיבלתי שיחת טלפון מבחורה שסיפרה לי שהיא עוסקת בטיפול בניצולי שואה. היא סיפרה שאחד הניצולים בשם פרננד פאבל קליץ, ששרד את אושוויץ ובוכנוולד נפטר בצרפת, וכי גופתו תועבר לקבורה בהר המנוחות בירושלים. לפרננד, כך היא סיפרה, אין חברים בארץ ומעבר לבתו היחידה שתגיע, כנראה אף אחד לא יגיע להלוויה. פרסמנו ברשתות החברתיות וקראנו לציבור להגיע להלוויה הלא רגילה.
כשהגעתי לבית העלמין ראיתי מאות אנשים שהגיעו להלוויה. חילונים, דתיים וחרדים. ראיתי שני שוטרים עם אופנועים ודגלי ישראל עליהם. שאלת מי שלח אותם והם השיבו שהלב להם שלח אותם. אמרתי להם שינועו עם האופנועים לפני האלונקה של הנפטר. הגיעו גם כ-15 קצינים שהיו בטיול בירושלים, והודעתי להם שמרגע זה ההלוויה הופכת להיות ממלכתית ורק הם סוחבים את הנפטר.
ככה הלכנו בלוויה שני השוטרים מקדימה, 15 קציני צה״ל, לאחר מכן צעדו מאות אנשים מכל השבטים בעם ישראל. אחרונים חביבים הלכו כמה ניצולי שואה עם קביים, כשכל הזמן עצרנו על מנת שיוכלו להיות איתנו יחד.
לאחר שטמנו את הנפטר, ביקשתי מבתו שתגיד כמה מילים על אבא שלה. היא סיפרה שאביה נשלח במשלוח הילדים מצרפת לאושוויץ, במשלוח היו 110 ילדים יהודיים. כשהם הגיעו לאושוויץ 109 מהם נשלחו מיד למשרפות ועלו בסערה השמימה ורק אביה ניצל.
הסתכלתי על המשתתפים בלוויה ואמרתי להם בהתרגשות: ״זכינו עכשיו כולנו לערוך לוויה ממלכתית לא רק ליהודי אחד, אלא עשינו הלוויה לנשמותיהם של 110 ילדים יהודים שיום פטירתם לא נודע, ילדים שלא זכו לקבר ישראל״.
02
מספר הרב יצחק סטיבן הרשקופף מארצות הברית: מכיוון שהורי ניצולי אושוויץ וחייתי כל חיי כדור שני לשואה, חיינו כאשר סביב לנו ניצול שואה רבים, חלקם חיים בשמחה ובאהבה, וחלקם חיים כועסים וזועפים על העולם שבו הם חיים. אני יכול להבין את שני הסוגים, אבל אף פעם לא ידעתי מה באמת מגדיר את ניצולי השואה? האם יש מישהו, או משהו כזה?
את התשובה למדתי מהרב משה פיינשטיין.
גדול הדור הזה היה כל כך מפורסם שאנשים היו מכנים אותו פשוט רֵבּ משה. הקרבה המרבית שלי לאדם האגדי הזה הייתה כשלמדתי בישיבה, והרב שלי היה החתן שלו – הרב משה טנדלר. הרב טנדלר, וכל רב אחר, היה מדבר על הרב פיינשטיין בטון מלא יראה, בדומה לטון בו משתמשים בדרך כלל ביחס לאבות האומה.
מדי קיץ, נהגנו לבלות שבוע עם דודי ודודתי בהרים, הם היו ניצולי שואה בעצמם. בתור הרופא והאחות האחראים על המרפאה במחנה הריכוז, הם הצליחו להציל את חייהם של אסירים רבים, ובכללם את אמי ואחותי.
אחרי המלחמה הם הקימו מרפאה קטנה בכפר קטן בהרי הקטסקילס, ובין הפציינטים שלהם, כך גיליתי לתדהמתי, היה אחד מפורסם במיוחד – ר' משה. דודתי הזכירה כבדרך אגב שלר' משה יש תור למחר, ושאלה אם אני רוצה לפגוש אותו.אם אני רוצה? זה היה כמו לשאול אותי, אם אני רוצה לפגוש את אלוקים.
באותו לילה לא הצלחתי להירדם. כל הזמן התלבטתי, מה ללבוש? האם לגשת אליו? מה לומר? האם להזכיר שהחתן שלו היה הרב שלי בישיבה? לדבר איתו באנגלית או ביידיש הבסיסית שלי? למחרת, ישבתי בחדר ההמתנה, לבוש במיטב המחלצות שנמצאו ברשותי.
03
הגעתי שעה לפני התור של הרב במרפאה. הציפייה נראתה בעיני כמו נצח אולם בסופו של דבר הוא הגיע, נתמך בכל צד על ידי מלווה אחר. הוא לא הבחין בי. קפאתי על מקומי. התכוונתי לקום ביראת כבוד עם כניסתו אבל לא הצלחתי לעשות את זה. הכנתי מראש כמה משפטים אותם שיננתי שוב ושוב, אך הרגשתי שהלב שלי דופק מהר מדי מכדי שאוכל לדבר ברוגע.
דודתי פנתה אליו בחוסר כבוד. חלק גרוע במיוחד היה לאחר שדודתי שמעה את צלצול פעמון הכניסה, ויצאה ממשרדה כדי לקבל את פניו: ״הרב פיינשטיין, הכרת את האחיין שלי איקי? היית מאמין של'שיקסע' כמוני יש בחור ישיבה במשפחה?״.
הרב פיינשטיין סוף-סוף הביט בי, ואני התייסרתי – דודתי פנתה אליו בחוסר כבוד, היא התבדחה איתו, היא קראה לי איקי ולא יצחק או אפילו אייזיק.
ואז הגיע החלק הגרוע ביותר. דודתי נגשה אליו. היא ידעה כמובן שאסור ללחוץ לו את היד והיא לא עשתה את זה, אבל היא נתנה לו נשיקה על הלחי כפי שעשתה לרבים מהפציינטים החביבים עליה. היא אמרה לו שדודי יקבל אותו בעוד רגע, וחזרה למשרדה. הרב משה ומלוויו פנו לעברי, במבט שנראה לי מאשים.
הרגשתי שאני רוצה למות. ניגשתי אליו בהיסטריה, והתחלתי להשתפך בהתנצלות: ״הרב פינשטיין. דודה שלי, היא לא דתייה. היא לא מבינה…״. הרב הניח מיד את אצבעותיו על שפתיי כדי שאפסיק לדבר, ואמר ברכּוּת שני משפטים ביידיש, אותם אזכור עד יום מותי: ״יש לה מספר על היד. היא יותר קדושה ממני״. הרב משה פיינשטיין הבין את מה שאני לא הצלחתי להבין. מה שמייחד את ניצולי השואה הוא עצם העובדה שהם היו שם ואות העדות שנותרה על ידם.