חג השבועות מורגש בכל בית יהודי ובבתי הכנסת בזכות הירק והפרחים המזכירים לנו את הר סיני. אבל שבועות זה לא רק פרחים ועוגות גבינה אלא מצוות חשובות הקשורות למתן תורה.
כמו בימים ההם כך בזמן הזה המצווה המוטלת עלינו היא “ויחן שם ישראל נגד ההר” (שמות יט, ב), ופירשו רש”י ורבנו בחיי: “כאיש אחד בלב אחד”. אין הברכה שורה משמיים על ישראל אלא רק כשהן מאוחדים. ה’ משרה שכינתו על הכלל, ולא על הפרט הנפרד מהכלל. במקום שיש מחלוקת השכינה מסתלקת.
והינה בפרשה שלפני מתן תורה, פרשת בשלח, כותבים רש”י ורבנו בחיי על הפסוק: “והנה מצרים נוסע אחריהם” (שם יד, י), כמעט את אותן מילים: “בלב אחד כאיש אחד”. מאכזב אותנו לראות ביטוי כמעט זהה בין האחדות הקדושה בישראל לאחדות הטמאה המרושעת של המצרים, אבל באמת יש שוני גדול בין שני הביטויים, וחכמינו הראשונים דייקו מאוד בלשונם.
אצל מצרים מה שגורם לאיחוד הוא האינטרס המשותף: “ארדוף, אשיג, אחלק שלל, תמלאו נפשי” וכו’. זה מה שמחבר את אויבי ישראל מאז ועד היום, להשמיד ולהרוג ולאבד. אבל כאשר ה’ מפר את עצתם הרעה מתפרדת החבילה והם נפוצים לכל עבר. לכן קודם “בלב אחד”, ורק אחר כך, סביב המאוויים המשותפים, יגיע התור הזמני ל”איש אחד”.
אבל אצלנו כנסת ישראל היא אחת. לפני כל האינטרסים הכלל קודם לפרט, ונשמת ישראל היא אחדותית לפני כל הגוונים השונים. לכן אמרו חכמנו “כאיש אחד”, ומתוך כך היה הלב ויהיה אחד ומאוחד לנצח. כך היה כשקיבלנו תורה בהר סיני, קודם כאיש אחד, ומתוך כך בלב אחד.
לימינו, לקראת הבחירות שנפלו עלינו במפתיע, אולי הזדמנות פז מושלכת לפתח ביתנו כאותו ריח טוב שיעלה מעשבי החג.
בני הציונות הדתית ובנותיה התפזרו לכל עבר. כעת הגיע הזמן לבנות מחדש את האישיות האחת המאוחדת של המאמינים בתורה מסיני ובתורת ארץ ישראל. נכון שיש לנו גוונים רבים, אבל הלא איש אחד אנחנו. כולנו מאמינים בתורה שניתנה מסיני. היסוד האחד משותף לכולנו. חייבים לחבר את כל הציונות הדתית לתנועה אחת שלה רוח גדולה, חזון הרואה למרחקים וכוחות מעשה שיתרגמו את האור הגדול לשפה מעשית. אל ניתפס להבדלים, נתעלה מעליהם.
מתוך שנחשוף את ה”כאיש אחד” שבנו באהבה ובחיבה, נגלה שגם הלב רחב ויכול להכיל את כולנו. הבה ונהיה לגוש יהודי לאומי גדול מלא גיל ושמחה, וגם אחינו החרדים והמסורתיים יוכלו למצוא בו בע”ה את ביתם.
חג מתן תורה שמח ומאוחד!
