אנחנו כעת ימים אחדים לפני יום הבוחר. אין ספק, הבחירות הפעם חשובות יותר מתמיד לעם, לארץ ולתורה.
הבה נתבונן מהי המשמעות העמוקה של הכחול–לבן, צבעי דגל המדינה האהובה והיקרה לנו מאוד. לפני כמאה ועשרים שנה, בקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשווייץ, הציע דוד וולפסון שדגל הכחול–לבן יהיה לדגלה של התנועה הציונית והמדינה שבדרך. "זה דגלנו מאז ולתמיד, כמו הטלית שהיא לבנה עם חוטי תכלת, ואותו נרים לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים".
כאשר נתבונן בטלית נראה, לפי הסבר בעל ספר החינוך, כי הלבן מסמל את הארץ שנבראה מהשלג, והתכלת מסמלת את הרקיע הכחול. כאשר כורכים את התכלת על הלבן מחברים בין שמיים לארץ ובין הרוח האלוקית של ישראל לגוף הלאומי והפרטי. לקראת יום הבוחר נשאל את עצמנו איזו תנועה תקדם את מדינת ישראל להגשמת החיבור בין כחול ללבן. מי מרים את דגל התורה משמיים ואת דגל הארץ הזוהר כשלג לדגל אחד? מי מאחד קודש וחול, אמונה וצבא, חינוך יהודי עם כל עם ישראל? מי בונה את הישיבות ואת הגרעינים התורניים מחד גיסא, וחשובים לו יישוב הארץ והלחימה עליה מאידך גיסא?
הרב חרל"פ כותב שהרצון לראות בתקומת מלכות ישראל ומדינת ישראל הוא התוכן הטהור ביותר, ומבטא את רצון התשובה העמוק של עם ישראל לאלוקיו בדור שלנו. לכן אחריות כבדה מונחת על כתפינו לעשות כל שביכולתנו כדי שבבחירות השבוע יצליחו שליחי הציבור המאמינים בחיבור השלם בין התורה למדינה. לפני נפילת מסך הברזל בברית המועצות שרו 'יהודי הדממה' את ההמנון שנקרא 'כחול ולבן': "כחול ולבן זה צבע שלי, כל ימי לעולם, חרמון וכינרת, שמיים ושלג, זה פלא ופלא. אין צבע אחר. כחול ולבן, אני רק חוזר".
המסך נפל, עם ישראל שב לארצו מכל הגלויות, וכעת מוטל עלינו להיות נאמנים למסירות נפשו למען הגשמת חלום שיבת ציון. חזרנו לארץ ישראל.
את הדגל השלם הזה עלינו להניף גבוה ביום הבוחר. על כן נחזק בע"ה את כל מי שרוצה כחול ולבן אמיתי בתורה בארץ ובעם ישראל.
