“אז מה את רוצה?”, היא שואלת אותי בחיוך עדין וכמעט מפזרת אבקת פיות מעל תלתליי.
אני מחייכת בחזרה חיוך מתחכם. “אני חושבת שהכי דחוף זה העניין של הזיווג”, אני עונה כאילו אני לוקחת מוצרים בסופר, והיא מהנהנת. “אבל, את יודעת, יש עוד דברים – אושר, הצלחה, פרנסה”, אני מונה לפי סדר החשיבות.
הכלה בכיסא הלבן נוטלת את ידי ומברכת אותי ואני אומרת אמן נרגש ותודה כנה, ומפנה את המקום לבחורה הבאה שמתיישבת ליד הסלב הקדושה של אותו ערב, שמשמיים באותו הזמן יש לה כוחות גדולים לברך.
–
אני בתקופה שבה אני מגשימה חלומות. כלומר, ממש מגשימה חלומות. גדולים כאלו, משמעותיים. יש כאלו שכותבים למגירה. גם אני כזו. כלומר, יותר נכון – הייתי. היום אני כבר כותבת אליכם. עדיין יש דברים שנכתבים במיוחד למגירה, והם באמת מיועדים רק לה. אגב, הביטוי הזה הוא כנראה לא סתמי. יש לי באמת מגירה מיוחדת שבה נשמרים כל ההגיגים, השירים והחרוזים, הסיפורים, הכאב יחד עם התקוות הכמוסות, והחלומות.
והחלומות האלו, הם התגבשו להם במרוצת השנים – חלק ממש ממזמן, בהיותי ילדה, וחלק נוצרו עם התבגרותי וקרמו עור וגידים.
אבל מה שמרגש אותי הוא שאני נמצאת בשלב שבו אני מוציאה אותם לפועל ברוך ה’. הקב”ה נותן לי מספיק כלים, יכולות ויוזמה כדי שאוכל לקדם את העניינים. הוא גם מסדר לי את המציאות כך שתוכל להכיל את כל אותם חלומות ולמצוא להם מקום בעולם. הוא בעיקר ממלא אותי באומץ, כי זה דבר אחד לחלום ודבר אחר לגמרי להגשים ולחיות את החלום.
–
ציפיות וחלומות תמיד היו בעיניי שני דברים שלא בהכרח הולכים יחד, אך היה לי קשה להבין ביני לבין עצמי את ההבדל הדק ביניהם. אם אני חולמת על מציאות מסוימת, אני גם מצפה שהיא תהיה לי, לא?
ואותן ציפיות וחלומות תמיד הגיעו בחיי והתערבבו אלו באלו והקשו עליי, כי היה ביניהם שוני, אבל הוא היה חמקמק.
ויום אחד הבליחה בי הבנה שכזו, הבנה שפתרה לי את הקושיה, ומעתה אני מניחה שגם תעזור לי לסדר את הפעמים בהן החלום והציפייה מתחרים על אותו המקום.
תדמיינו את המילה “חלום”, איזה מרקם יש לה? מהי התחושה שהיא נותנת?
עבורי “חלום” הוא כמו קסם, זה מין איזה מרגש אוורירי, קליל ונעים, מעין אידיליה כזו שממלאה אותי שמחה פנימית. לפעמים זו מחשבת חלם, החלום הזה, ולפעמים הוא סתם עף ברוח כגרגרי חול, ואולי העניין הוא שאם הוא עלה בראשי אז הוא יכול להתגשם, יכול לחול, הוא שם. וכשמדמיינים אותו משהו בלב מתרחב, העיניים מוצפות באור ואפשר לעוף.
ומהי “ציפייה”? או, פה התחושה כבר שונה והרבה יותר מצומצמת, אגואיסטית משהו, צרה. היא כמו מתכנסת ומתרכזת בעצמה. היא מנסה, על סמך נתונים, להבין את הצפי ועל פיו לפתח רצון מסוים שבו קורה משהו. כשחושבים עליה יש תחושה של צוף בפה אבל הרבה פעמים העצב צף איתה.
הוא צף איתה כי בציפייה אנו תלויים לחלוטין בהתנהגותם של אנשים אחרים. אנחנו מדמיינים מציאות כלשהי, אבל היא מורכבת מהתנהגות שלנו ומהתנהגות האחר. אנחנו יודעים איך אנחנו מתנהגים, אבל אנשים אחרים לא תמיד פועלים כפי שהיינו חושבים, רוצים או מצפים מהם. וכך, הציפייה לא מתממשת פעמים רבות וגורמת לעצבות.
בעצם בציפייה דמיינו מציאות יחידה שהחלטנו שתקרה וכך נרגיש טוב, וכשהיא לא קורית, יותר משאנו מרגישים לא טוב, אנו מרגישים עצב גדול מאד, כי הציפייה יצרה אשליה של נעימות.
וחלום לעומת זאת הוא פשוט – הוא, עומד בפני עצמו. כשאני חולמת על משהו אני במרכז הבמה לגמרי ואני באה בכוחותיי שלי, ביכולותיי בלבד, ללא שום התערבות של יצור אנושי אחר, להגשים אותו. אני תלויה אך ורק בעצמי, ובחסדי הקב”ה כמובן. וזהו.
ואם כך, אני הרי מכירה את עצמי ויודעת שלכל פעולה שאעשה תהיה תוצאה מסוימת שאינה תלויה בגחמה כזו או אחרת של אדם עם רגשות ומצבי רוח ומחשבות שונים משלי.
–
ויוצא שהרבה פעמים החלום והציפייה מתערבבים והגבולות ביניהם מיטשטשים. כשזה קורה, צריך לנשום רגע ולהבין מהו החלום, שלי, שתלוי בי, שנותן בי רוח חיים והתחדשות ושיסב לי אושר כשאגשים אותו, ומהי ציפייה שלרוב רצוי לזרוק לפח כי היא רק פוגעת בי שוב ושוב ושוב.
ופעמים רבות שואלים אותי למה אני לא הופכת את הטור שלי לטור רווקות, ושזה ימשוך קהל. ואני תמיד עונה שמוריה היא לא רק רווקה, היא מורכבת מכל כך הרבה דברים נוספים. ולכתוב על רווקות זה באמת מעניין, מעט לעוס, ובעיקר מתאים למדי פעם, כפי שבחיים אני לא כל הזמן מתעסקת בזה ללא הרף, אלא מדי פעם כשהכאב או התובנה צפים.
ומוריה מנסה כרגע בעיקר לגרש ציפיות, להגשים חלומות ולהתרכז בטוב, שזה ממש ממש חשוב.
ויום אחד החלום המסוים הזה שלה גם יתגשם, זה יהיה חלום שבניגוד לרוב החלומות יהיה מורכב משניים, מאדם נוסף שנושא עימו את אותו החלום בדיוק. וזה אולי נשמע כמו התחלה של ציפייה, אבל זה לא. זה פשוט חלום מיוחד. ואני אסביר אותו לבחורה שתשב לידי בכיסא הלבן ואפזר מעל תלתליה אבקת פיות וחיוך.