כי אנשים אחים אנחנו

דווקא בפרשת קורח שהיא פרשת המחלוקת, אני רוצה לכתוב דברים על עמנו הנפלא, דברים שמלאים באהבה ובחיבור ועוסקים בחיבורים מיוחדים בעם ישראל ולא במחלוקות. ערב אחד הוזמנו לביקור בכרם מהר"ל אצל אילה ורם שמואלי. רם השתחרר מצה"ל בדרגת תת־אלוף לאחר מגוון תפקידים שביצע בחיל האוויר, ובמהלך הערב סיפר לנו רם את הסיפור המדהים והמרגש הבא:
"במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, בדיוק לאחר שסיימתי את הכשרתי המבצעית בתור טייס בטייסת פאנטומים, נכנסנו חבורה גדולה של טייסים לתדריך ולפקודה של תקיפת הטילים הסוריים. בהיותי טייס צעיר הקשבתי לפקודה ומרגע לרגע חששתי יותר מהגיחה המבצעית הראשונה שלי. החשש גבר עוד יותר כאשר בפקודה דאגו להדגיש כמה היא מסובכת ומורכבת, ובעיקר כמה חטפו מטוסינו במלחמת יום הכיפורים מהטילים האלה. אחרי כל מפקד שעלה לדבר שקעתי עמוק יותר בכיסא שלי. לאחר התדריך האחרון עלינו על המטוסים והתחלנו לנוע לעמדת ההמראה, לפני שפניתי למסלול ההמראה שלי ראיתי מטוס שעמד בצד כשחופתו פתוחה. במטוס הזה ישב רענן אמיר, טייס קרב שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, ובמהלך השבי איבד שלוש אצבעות ביד. רענן הפך בינתיים למפקד טייסת מוערך מאוד, וכעת הוא מסתכל עליי, על הטייס הצעיר, ומסמן ביד שלו (שחסרות בה כמה אצבעות) סימן של הצלחה וצועק: "אל תפחדו! תדפקו להם את הצורה!". באותו הרגע חזר אליי הביטחון העצמי והאמנתי שאנחנו מסוגלים לבצע את המשימה בהצלחה ושהכול יהיה בסדר. מאז לא ראיתי את רענן ולא זכיתי להודות לו על החיזוק הגדול שנתן לי. בשנת 2014 יצאתי למסע של שמונה חודשים להיכרות מעמיקה עם החברה הישראלית על כל גווניה. באחד הימים הגעתי לישיבת 'נתיבות עולם' בבני ברק ובקצה בית המדרש הבחנתי באדם שלמד בהתלהבות ובידו היו חסרות כמה אצבעות. ניגשתי אליו במהירות ואמרתי לו: "32 שנה אני מחכה לרגע הזה – להגיד לך תודה על הרוח הגדולה שהחדרת בי". כן, זה היה רענן אמיר, מפקד הטייסת לשעבר, האדם האחרון שציפיתי לפגוש שם, וזה לימד אותי לימוד חשוב מאוד – צריך לזרוק את כל הסטריאוטיפים ואת כל הבוּרות בקשר לאחינו מהשבטים השונים בעם ישראל, ופשוט לצאת למסע היכרות איתם".
סיפור נוסף שתחילתו מחלוקת וסופו אהבה: כמה ימים לאחר הרצח הנורא של ראש הממשלה יצחק רבין נכנסנו, אשתי ואני, לסופרמרקט באזור שכונת רחביה בירושלים. באותם הימים זה לא היה פשוט להסתובב עם כיפה סרוגה על הראש, וכשהגענו לקופה ראיתי שהולך לכיווננו אדם בגיל העמידה בהליכה מכוונת מטרה ובעיניו מבט תקיף וכעוס. כשהתקרב אלינו התחיל האיש לצעוק: "אתה רוצח, אתה רצחת את רבין! עוף מפה". בבת אחת הופנו כל העיניים אליי וכל הקונים בסופר הסתובב לכיווני. זאת הייתה אחת החוויות המשפילות שעברתי. הסתכלתי עליו בחזרה וחשבתי בליבי שמצד הדין הוא היה צריך לחטוף איזו סטירה על ההתנהגות שלו ועל ההשפלה הגדולה שהשפיל אותי ואת אשתי, אבל גייסתי הרבה מאוד כוחות נפש ואמרתי לו: "אתה אח שלי ואני אוהב אותך". הוא היה בהלם מוחלט, והאמת שגם אני הייתי קצת בהלם מהמשפט שיצא מפי. סיימנו במהירות את התשלום בקופה ויצאנו מהסופר, ולאחר שהתרחקנו מעט הרגשתי מכה קטנה בגב. הסתובבתי אחורה מבוהל וראיתי אותו, ולרגע חששתי שאולי הוא רוצה להרביץ לי, אך אז ראיתי את הדמעות בעיניו. והוא אמר: "אני כל כך מתנצל על מה שעשיתי, אני רוצה לחזור איתך לסופר ולבקש סליחה מול כל האנשים". "לא צריך, הכול בסדר" אמרתי בהקלה. "אני מבין שאלו ימים קשים. לכולנו קשה". לחצנו ידיים בחמימות ונפרדנו לשלום.
ואוסיף סיפור נוסף על חיבור מרגש בעם ישראל: כשהעברתי שיחה לצוות המורים בישיבה התיכונית למדעים ולאומנויות בקריית אתא, הבחנתי בארון הקודש שלהם שעמד בבית המדרש שהייתה סביבו עבודת אומנות שונה ומיוחדת במינה. כשהתקרבתי ראיתי שהוא מוקדש לזכר בוגר הישיבה, יעקב אבני ז"ל, שהיה צלף בעורב גולני ונהרג בלחימה במחנה הפליטים בג'נין לפני ארבע עשרה שנה. שאלתי את אלי, מנהל הישיבה, מי יצר את היצירה הזאת והוא סיפר לי את הסיפור המרגש והמצמרר הבא:
"כשיעקב נהרג רצינו להנציח אותו בצורה מיוחדת. נזכרתי שיש צייר ומאייר מבוגר מאוד בקיבוץ געתון ששמו שמוליק גרוסמן וחשבתי שהוא מתאים למשימה. התקשרתי אליו וסיפרתי לו מה אנחנו רוצים, אך שמוליק ענה לי בחדות: "בשום אופן לא, אני לא עובד עם דתיים, ובוודאי לא בבית כנסת ומסביב לארון קודש. אבא שלי נרצח בשואה כשישב בבית הכנסת, וארון הקודש שמולו ישב לא הציל אותו. אני איתו, בשמיים, גמרתי. כל מה שהוא אומר אני עושה ההפך". לא התרגשתי במיוחד מדבריו והתחלתי במסע שכנועים. לאחר כמה סבבי שיחות ובגלל שהיה מדובר בהנצחה ליעקב, חייל יקר שנהרג, הסכים שמוליק לקחת את העבודה. כעבור זמן מה לאחר שהיצירה כבר הוצבה במקום, התקשר שמוליק לאלי, המנהל, וביקש להביא את חבריו המבוגרים ניצולי השואה מקיבוץ געתון לראות את עבודתו. החבורה הגיעה ושמוליק ערך להם בגאווה רבה ובשמחה סיור במקום. כשהסתיים הסיור הלכו החברים לכיוון האוטובוס ושמוליק הלך לחדרו של אלי, הצביע לשמיים ואמר: "זהו, אני מרגיש שסגרתי איתו את המעגל". לאחר שבועיים, בתאריך י"ב בניסן תש"ע, ה־26 במרץ 2010, נפטר שמוליק בשיבה טובה והוא בן 92. יהיו הדברים האלה לעילוי נשמתו.