כך התחלפו הפרזנטורים של הכיבוש

01
החלפת פרזנטור במשרדי הפרסום היא החלטה לא פשוטה אבל לעיתים מתבקשת. היא מושפעת מהמון גורמים שהעיקרי שבהם הוא לגרום לקהל היעד להזדהות עם המוצר. מתישהו בשנים האחרונות הוחלפו הפרזנטורים של פתרון שתי המדיניות וסיום הכיבוש. המהלך נעשה בהדרגה, ולפחות כלפי חוץ נראה מתוכנן מאוד. הפלסטיני הקשיש במחסום, הדוחק הבלתי נתפס במעברים והמעצרים הליליים – ״אאווט״ ונערי הגבעות רעולי הפנים ״אין״.
הקישור ברור. אלימות מתנחלים היא אלימות שמבוצעת על ידי מתנחלים, משמע ההתנחלויות יפונו ותפונה האלימות. ולכן, כך עוצבה למשל הזמנה לכנס של כמה ארגוני שמאל שנערך בתל אביב ביום חמישי שעבר, צאת יום השואה. על המנשר נכתב ״איך נאבקים בכיבוש מהקואליציה?״ – ובתמונה נראים כמה צעירים רעולי פנים כשהם מחזיקים אלות, מיידים אבנים ומסתערים באמוק לעבר המביט בתמונה. התמונה לא נבחרה סתם והיא מסמלת את השינוי בפרזנטור. לכאורה מה הקשר בין אלימות לכיבוש? האם מיגור האלימות לא חשוב מספיק כדי שנטפל בו עוד הרבה לפני שנגיע להסכם שלום? האם אלימות היא לא דבר שיש לגנות ולרסק ללא שום ויכוח מדיני או פוליטי?
02
עד לא מזמן ראינו בכרזות של ארגוני השמאל סיסמאות ברורות ולגיטימיות שנוגעות בעמדה הברורה שלהם בנוגע לשטחי יהודה ושומרון. ״סיפוח אאווט שלום אין״ או ״גנץ אל תחריב את מורשת רבין״, היה גם ״ממשלת הסיפוח אסון לישראל״, ו-״גנץ – מנהיגים אמיצים עושים שלום״. על הזמנה לסיור של תנועת ״שלום עכשיו״ (סיורים חשובים מאוד אגב) ממאי 2019 נכתב בין היתר: ״סיפוח קיפוח וצומת תפוח. בסיור נדבר על המחירים שהחברה הישראלית משלמת על מדיניות ניהול הסכסוך״. בתמונה המעטרת את ההזמנה לסיור נראים כמה בני אדם יושבים על גבעה הצופה לעבר אזור שכם. בעבר היותר רחוק, התמונות של הדוחק הבלתי נתפס של פועלים פלסטינים במעברים בדרכם לעבוד בישראל, היו תמונות מובילות בהזמנות לכנסים והרצאות. גם תמונות המחסומים בהן נראים גבר, אישה, קשיש וילד פלסטיני מנסים לעבור במחסום צה״לי היו ברשימת האפשרויות. אבל כאמור, כל התמונות הללו אינן רלוונטיות כבר כי היום מדברים על ״אלימות המתנחלים״, שהיא היא התוצאה של הכיבוש. רוצה לומר, כל מתנחל שעובר לגור בפדואל עלי או עפרה הוא אלים או צפוי להיות אלים עת יעבור לשם.
03
תופעת האלימות בקרב צעירים יהודים קיימת והטיפול בה חשוב. לטעמי יש לטפל בה ביד קשה יותר אבל היא לא מייצגת כלום. היא נגועה במספר קטן מאוד של נערים, כ-80-100 נערים, כך ע״פ גורמי ביטחון. אל תשכחו, כמה עשרות מתוך כחצי מיליון מתנחלים. זה פחות מטיפה בים. היא מתועדת היטב ולכן היא צרובה בתודעה, וכאמור יש לטפל בה. כמוה גם הדיון על המדיניות של ישראל ביהודה ושומרון, ״מדיניות הכיבוש״ ו-״ניהול הסכסוך״ הוא חשוב מאוד. הדיונים הללו מחדדים את הדעות והחשיבה של הנוגעים בדבר.
״שלום עכשיו״ למשל הוא ארגון שחייבים לשמוע אותו כל הזמן. הדיונים סביב הנושא חייבים להישען על נתונים, מחקרים, סיורים בשטח, למידה מהעבר וראייה לעתיד. משום כך העיסוק באלימות יחד עם מדיניות ישראל בשטחים הוא חיבור כל כך שטחי. דמיינו לעצמכם שהכרעות בנושא כל כך משמעותי עבור כל ישראלי יושפע מפעולות של קומץ צעירים אלימים – זה נראה לכם רציני? אפשר וצריך לדבר על עתידנו ביהודה ושומרון ועל עתיד גבולותינו, אבל אסור שנסתחרר מקמפיין כי הוא בסך הכול קמפיין. וגם הוא יוחלף בעתיד.