כשהייתי בת חמש, נשך אותי כלב שחור גדול (לפחות כך הוא היה נראה לי אז). האירוע הזה הפך לאירוע מכונן בחיי. אני לא מתקרבת לכלבים. זה מפריע לי מאד בחיי היום יום כי בטיול הרגלי בשבילי הישוב אני פוגשת לא מעט מה'חברים' שלי, חלקם לא קשורים, מה שגורם להאצה מטורפת של הדופק שלי ולתנועה של אחורה פנה ברגע שאני קולטת בזווית עיני את קרבתו של הכלב התורן.
בפרשת משפטים כלולים הלכות נזקי בעלי חיים – שור שנגח את הפרה ופרה שדרכה על הפירות וגם סוס שבעט באדם – הכל כלול בהלכות האלו. ממבט ראשון הן כמעט לא רלוונטיות היום בעולמנו המודרני – סוסים לא מסתובבים ברחובות וגם פרות לא, והשוורים והפרות שנמצאים בשדה מרעה כנראה שייכים למשק אחד. אבל בשוליים קיימים נזקי בעלי חיים, ואני מדברת על כלבים. כלבים משוחררים ברחוב ובגינה הציבורית, גם אם הם מלקקים בחיבה את כל מי שנמצא בסביבתם, עלולים לעורר תחושות לא נעימות אצל ילדים, אנשים ונשים כאחד. ולכאורה יש פה שאלה הלכתית. הגמרא מספרת על אשה הרה שהתקרב אליה כלב מפחיד כשהוא נובח והיא נרתעה לאחור. אז בעלי הכלב צעק לה, 'אל תפחדי, אין לו שיניים!', והיא ענתה לו: 'כבר נעקר הוולד'. זאת אומרת שהתחילה כבר הפלה של העובר מרוב הפחד והלחץ. לומר לאשה או לילד: 'אין לך מה לפחד', 'הכלב לא מזיק', 'תתגבר על הפחד', אלו הם דיבורי סרק. לכל אחד הפחדים שלו והרגשות שלו, וצריך להתחשב בכך כמו אל עובדה קיימת.
לפני שנים פנתה אלי לבדיקה אישה מלווה בבעלה ובכלב נחייה. מיד בכניסתה, הואץ הדופק הלבבי שלי, והסברתי לה שבחדר הקטן עם רופאה שנחרדת, יהיה קשה לבדוק אותה. המזכירה הנחמדה עשתה בייביסיטר למשך כחצי שעה, ושחררה אותי מהפחד. וכל הבאים אל שער המרפאה, התפלאו לראות בתחנת קבלת הקהל, לצדה של המזכירה, כלבה ערנית בעמדת הדלפק.
תפריט
