קולות מהדהדים
ממלחמת השחרור
ארבעה חודשים לאחר קום המדינה נרצח הרוזן השבדי ברנדוט, שנשלח על ידי האו״ם להציע פתרון לבעיית ארץ ישראל. הוא נרצח על רקע הצעותיו לכפות על ישראל את העברת רובה של הארץ, כולל ירושלים, לשליטת הערבים, הענקת זכות שיבה לפליטים הערבים, ועוד הצעות שמשמעותן היתה ביטול קיומה של מדינת ישראל הצעירה. העולם גינה את היהודים בארץ על החיסול. יהודים בארץ גינו את אנשי הלח״י, וממשלת בן-גוריון חוקקה אז את חוק הטרור. אגב, הסיפור של ברנדוט עדיין רלוונטי, משום שהוא היה המייסד הראשון של הארגון שנקרא אחר כך אונר״א. זה קרה בעקבות ביקורו במחנה פליטים ליד רמאללה, באומרו שמעולם לא ראה כזה סבל אנושי…[יש חוקרים שטוענים שבמלחמת העולם השניה הוא היה סוכן של הנאצים]. כידוע, רק לאחרונה הוצא ארגון זה אל מחוץ לחוק בישראל, אחרי שותפותו בטבח שמחת תורה, לקול גינוין של מדינות העולם [גינוי להוצאתו מחוץ לחוק, למי שהסתפק…].
לאחרונה סיפר לי דוד רייך, שהיה אז בחור בישיבת פוניבז׳, שהוא זוכר איך אנשים ניגשו בדאגה אל החזון-איש, אחרי חיסולו של ברנדוט, ושאלוהו: ׳מה יהיה? הרי כעת יהיה מסוכן בארץ, העולם כולו יקום עלינו ח״ו׳…דאגות ידועות ומוכרות לנו גם היום. החזו״א ביטל את הדאגה הזאת מכל וכל, והשיב: ״מה יהיה?? יהיה בעולם גוי אחד פחות״. רק זה. למעשה, החיסול הזה, שנעשה ע״י אנשי הלח״י בירושלים, פתח את הדרך לכיבוש הנגב ע״י צה״ל, יחד עם חלקים גדולים מהארץ. אולי זה עונה במשהו לתמיהת חוקרי היסטוריה על יחסו הסלחני של בן-גוריון כלפי עוזרו וידידו יהושע כהן, איש הלח״י, גם אחרי שהודה באזניו שהוא זה שפיקד על חוליית החיסול. יתכן שבן-גוריון, שחשש מאד מתוצאות המעשה בזמנו, השתכנע בדיעבד שהמציאות בפועל דמתה יותר למה שראה החזו״א.
אגב מלחמת השחרור, סיפר לי דוד רייך שבבני ברק כמעט ולא היו מקלטים. בישיבת פוניבז׳ למדו בחורים ניצולי שואה, והוא ביניהם, והיו אנשים שהיו להם חרדות מהמצב המתוח. ׳הרב כהנמן, ראש הישיבה, אמר לנו: מכיוון שאין לנו מקלטים, מי שחושש, שילך ללמוד בבית של החזון-איש, זה מקום מוגן. וכך היה. למדנו בבית החזו״א יום יום במשך כמה חודשים. הוא השרה עלינו תחושת בטחון׳.
למה להתנגד
לקבורה בירושלים?
ר׳ אל׳ה לופיאן, מגדולי המוסר, הגיע לארץ מלונדון בגיל שיבה, אחרי צאתו לפנסיה, כדי לשקוד על התורה. ואולם, אז בא אליו ר׳ נח שימנוביץ, שפתח ישיבה בזיכרון יעקב, וביקש שיבוא לשמש בה כמשגיח. הוא קיבל את התפקיד אחרי התייעצות עם החזון-איש, שהשיב לו בפסוק: ״עוד ינובון…להגיד…״, כשכוונתו להגדת השיחות. ואכן ר׳ אל׳ה לופיאן האריך ימים ונודע בעיקר בשל פעילותו שם כמשגיח קרוב ל-25 שנה. על ההמשך והפרטים הפחות ידועים שמעתי מנכדו הרב אריה פינסקי: ׳מלכתחילה רצה סבא להתרכז בירושלים בלימוד זבחים ומנחות, מסכתות מסדר קדשים, סדר שלא נלמד הרבה בישיבות. אחרי הוראת החזו״א, הוא נסע לזיכרון יעקב לשמש שם כמשגיח. החיבור בין הישיבה לבעלי הבתים לא עלה יפה, ואחרי כמה שנים החליטו שהישיבה תעבור לכפר חסידים. נדיב אחד תרם תרומה לרכישת קרקעות בכפר עבור הישיבה. בשלב זה החליט הסבא, יחד עם אבי הרב קלמן, שהיה משגיח קטן שם, לחזור לירושלים, ולעבור לישיבת קמניץ, ואכן חתמו עימה חוזה. אני זוכר איך אני עומד יום אחד בחצר ישיבת קמניץ ושומע קולות רמים. ראש הישיבה הרב נח שימנוביץ נפטר לפתע, בה׳ באייר תשט״ו, ימים ספורים לפני מעבר הישיבה לכפר חסידים. החל ויכוח מה לעשות. ר׳ אל׳ה טען שמוכרחים להיות בזמן הקיץ בכפר חסידים ולתמוך בישיבה. הוריי טענו שכבר נחתם חוזה עם ישיבת קמניץ (לענ״ד זוהי הסוגיא בקידושין מ״ט:-נ׳., מ.ד.). סבא הכריע בתקיפות, והודיע שלוש הודעות: א. לאלמנת ר׳ נח: ׳את הולכת לקבור אותו בכפר חסידים ולא בירושלים׳. ב. ׳זמן קיץ׳ כבר התחיל, והבחורים יישארו בישיבה כל הקיץ. ג. גיסו של ר׳ נח, ר׳ אליהו מישקובסקי, רב הכפר, יהיה ראש הישיבה. כך, בחוכמתו הגדולה, הוא הציל את הישיבה. לימים הסביר שאילו היה ראש הישיבה נקבר בירושלים, היו הבחורים מגיעים להלוויה ולא חוזרים לכפר, וכך היתה הישיבה נסגרת. (בדור המייסד היו ס״ה כ30 בחורים, רבים מהם חניכי בני עקיבא ובוגרי ישיבת כפר הרוא״ה. מ.ד.). אחר כך הסבא ישב עם ראשי ישיבת קמניץ ופייס אותם. אבי נשאר בישיבת קמניץ, ור׳ אל׳ה נשאר שנים רבות בכפר חסידים׳.
מושגים בחסד, במידת הבטחון ובכבוד שבת
סיפר לי מו״ר בעל ״נתיבי ישורון״ מסלונים: ׳אבי היה מנהל חשבונות של טחנת קמח בטבריה. שכרו היה דל. באחד מימי שישי נתנה לו אמי 10 גרוש כדי שירד העירה ויקנה דגים ובשר לשבת. בדרך פגש את המלמד שלי, שהיה במצב דומה. המלמד שאל אותו אם יש לו אולי 5 גרוש להלוות לו. אבי הבין את המצב ואמר לו: ׳יש לי 10 גרוש, קח אותם, ואני כבר אמצא מישהו ואבקש ממנו הלוואה. לי יש יותר סיכויים לקבל הלוואה מאשר לך׳. לקח המלמד את ה10 גרוש, ואבי חיפש מכר שיוכל ללוות ממנו. בינתיים פגש אבי ערבי אמיד שהכירו משום שהיה מגיע עם חיטיו לטחנת הקמח. ביקש ממנו אבי הלוואה של 10 גרוש, והערבי אמר לו: ׳אדרבה, אתן לך 15 גרוש׳. אבי לקחם וקנה מה שצריך לשבת. זמן קצר אחר כך פרצה מלחמת השחרור, והערבי ההוא נעלם מהסביבה׳. ■
meirdorfman@gmail.com