כשאפקט הקרחון נכנס לכתה

לפני השיחה האחרונה בישיבת חספין ניגש אליי תלמיד ושאל אותי מה לעשות: הוא בא מבית נהדר, אבל התפילה בבית הכנסת של אבא שלו היא לא התפילה של הישיבה, וארוחת השבת בבית שלהם בדרך כלל מסתיימת מהר, בלי שירי שבת, בלי דברי תורה, פשוט יושבים ומדברים. "זה לא כמו הישיבה, שיש כאן אווירה כזו שנותנת לך גדלות עם שירים שכולם שרים יחד. אני לא יודע מה לעשות. מצד אחד מבאס אותי לחזור הביתה, אבל מצד שני גם ההורים רוצים לראות אותי".

שאלתי אותו אם הוא זוכר את התמונה שכל העולם דיבר עליה: התמונה של הרב זאב לף שלמד את הספר 'שב שמעתתא' באמצע משחק הכדורגל בין ישראל לסקוטלנד. 

הנכדים לחצו ורצו ללכת למשחק. אשתו הרבנית כנראה לא יכלה ללכת לבד. הרב לא רצה לצער אותם, אבל מה לרב זאב לף ולמשחק כדורגל? לכן החליט הרב לף לצאת מאזור הנוחות שלו וללכת בכל זאת למשחק הכדורגל בשביל לשמח את הנכדים, ובכל זאת הצליח למצוא את חלקת האלוהים שלו וללמוד תוך כדי משחק.
“אתה מבין? הכי כיף לנו להישאר בחממה של הישיבה. כאן גן עדן. אבל לפעמים מצופה שגם 'תרד אל העם'. תשמח את ההורים שלך. תכבד את ההורים ותדליק את שולחן השבת שלכם.
"אין לכם מספיק דברי תורה? לך על זה. תגיד. אין מספיק זמירות שבת? אדרבה, למד את המשפחה שלך את הניגונים המקסימים ששרים כאן בישיבה".
הוא הסתכל עליי, חייך ואמר: "עכשיו שאני חושב על זה, אבא שלי יעוף על הניגון שלנו ל'אנעים זמירות'".
• • •
חשבתי כמה פעמים יוצא לנו כמחנכים לפספס את הרקע, את הבית של הנער שעומד כעת מולנו, כי תכלס תלמיד הוא כמו קרחון. אתה רואה רק את מה שצף על פני המים, אבל אם לא תחקור ותשאל לא תדע מה יש מתחת.
בפעם הראשונה שהוא איחר לשיעור ונרדם לי מול הפרצוף לקחתי אותו לשיחה בצד. אמרתי לו שהוא מוזמן לישון בבית, אבל בכיתה כדאי לו להקשיב, אחרת הוא לא ידע כלום, וחבל.
בפעם השנייה והשלישית כבר הרגשתי עלבון אישי: אני באמת משעמם אותך עד שאתה ישן לי מול הפרצוף למרות שאתה יושב ממש מולי בשורה הראשונה?
ושוב לקחתי אותו בהפסקה ואמרתי לו שדיברתי עם אבא שלו לפני שבוע, והוא הבטיח לי שהבן ישתדל ויראה לכולם מה הוא מסוגל. אבל אם הוא מגיע לבית הספר מפורק, זו לא בדיוק הדרך להראות כמה הוא משתדל. "איפה האחריות שלך?" שאלתי אותו בטון מוכיח.
ואז הוא ענה לי בשקט שאבא שלו עזב את הבית באופן זמני לפני שבוע, ואימא שלו ביקשה ממנו לטפל באחים הקטנים שלו עד שהיא חוזרת מההתייעצויות שלה, ולמרות שהיא אמרה לו שזה יקרה רק יום אחד, זה קרה יום אחרי יום אחרי יום.
“מתי אימא חוזרת הביתה?" שאלתי, מרגיש שפספסתי בענק. "באחת בלילה", הוא ענה. "לא הבנתי", שאלתי שוב, "היית בשבוע האחרון אחראי לאחים שלך עד אחת בלילה?"
“כן", הוא ענה ביובש עצוב. "נתתי להם לאכול ארוחת ערב ואז קילחתי אותם. הקראתי להם סיפור, ובגלל המצב בבית לוקח להם המון זמן עד שהם נרדמים". "ומתי אתה הלכת לישון?" "חיכיתי לאימא שלי בכל יום שהיא תחזור. לא רציתי שהיא תהיה לבד".
הרגשתי כל כך טיפש. מביך. פיל בחנות חרסינה. לא אחראי? התלמיד הזה צדיק. איך פספסתי אותו?
הסיפור הזה קרה לפני חמש שנים, ומאז המסר שלו מלווה אותי בכל יום בכיתה: לפעמים זה בכלל לא קשור אליך אלא לעולם של התלמיד, ואם לא תחקור ותבדוק ותשאל, לא תדע.
ואם אתה לא רוצה להרגיש מטופש, אל תניח הנחות לפני שתחקור מה יש מתחת לפני המים.