“אגדת חורבן” הוא סרט שיוצא לאור בימים אלה לאחר לא פחות משמונה שנות יצירה. הסרט מתאר את סיפור חורבן בית המקדש השני והאירועים שהובילו אליו • באופן מפתיע הסרט עשוי מציורים סטטיים בלבד ואם לשפוט לפי התגובות בהקרנות הבכורה הצופים טוענים כי דווקא כך מרגישים יותר את הסיפור ההיסטורי • “אגדת חורבן” כפי שמעולם לא ראיתם על המסך
לפעמים קשה להתחבר לתשעה באב. להבין מה קרה לפני 2000 שנה, בזמן שהיה בית מקדש – ואז נחרב. קשה לנסות להיכנס לתקופה אחרת, לכללי חיים אחרים, לפוליטיקה שונה.
אבל אולי בעצם אין הרבה שוני. אנשים הם תמיד עם רגשות, רצונות ושאיפות. תמיד יהיו מריבות וחילוקי דעות, בכל תקופה בהיסטוריה. יהיו מי שירצו להסתגר בתוך עצמם ומי שיבקשו לכרות ברית עם הסובבים אותם.
תמונות: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט (באדיבות סרטי נחשון)
דוד פולונסקי: מההקרנות של טרום הבכורה שהיו עד כה, הכי מפתיעות אותנו התגובות של הציבור הציוני הדתי. יש מהם תגובות מאד אמוציונליות וחזקות, ויש לי הרגשה שהסרט נגע בנקודה מאד רגישה והפעיל משהו חזק אצל הרבה אנשים
דילמות כאלו ואחרות, מחלוקות על רקעים של פוליטיקה, דת, חברה ותרבות מוצגות לנו בסרט “אגדת חורבן” בבימויו של גידי דר. הסרט מציג את החיים לפני 2000 שנה, עת החל המרד היהודי באימפריה הרומית, ועד לתוצאות חורבנו של בית המקדש השני. דמויות הסרט כוללות את רבן יוחנן בן זכאי, בן בטיח הקנאי, המלכה ברניקי, יהושע בן גמלא, נירון, טיטוס ועוד דמויות מהזמן ההוא שמתעוררות לחיים ומשחקות בקולותיהם של שולי רנד, זאב רווח, מוני מושונוב, עמוס תמם, יעל אבקסיס ויגאל נאור.
בניגוד לסרטים שאנו רגילים לצפות בהם, “אגדת חורבן” אינו סרט מצולם ולא נעשה בעזרת אנימציה. הוא סרט שמורכב מכ–1500 איורים, שצויירו על ידי שני אמני הציור דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט.
איך מציירים חורבן?
פולונסקי (48) הוא מאייר ומרצה בבצלאל ובמכללת “שנקר”, שאייר במשך שנים לעיתונות וציוריו פורסמו בעיתונים הגדולים בארץ ואף בניו יורק טיימס. הוא אייר גם ספרי ילדים ויצר עיבוד קומיקס ל”יומנה של אנה פראנק”. בנוסף היה מנהלו האומנותי של הסרט “ואלס עם באשיר” ומאייר הסרט.
פאוסט (41) הוא צייר, אנימטור, מורה לציור, מרצה גם הוא בבצלצל ובמכללה האקדמית ב”ספיר”. הוא אייר את הסרט “ואלס עם באשיר” והיה מנהלו האומנותי של סרט האנימציה “אגדת המלך שלמה”. כיום הוא יוצר תערוכות ציורים ופרויקטים של אנימציה לקולנוע דוקומנטרי.
יחד עם שותף שלישי, רועי ניצן – אומן וידאו ומומחה לאפקטים ולסרטים, הקימו סטודיו לאנימציה. לפני שמונה שנים פנה אליהם גידי דר להצטרף ליצירת הסרט “אגדת חורבן” והם נענו לאתגר.
פולונסקי: “גידי פנה אלינו ומההתחלה עבדנו יחד. חשבנו כיצד לצייר את הדברים, ציירנו יחד והשלמנו אחד את ציורי השני. עבדנו יחד עם גידי על התסריט בצורה של סקיצות. גם שולי רנד היה שותף בשלב הזה בכתיבת התסריט. סך הכל עבדנו כשלוש שנים על ציור הסקיצות של הסרט”.
פאוסט: “זה היה תהליך עם הרבה חששות לגבי הטכניקה שבה אנו עובדים בסרט כי הסרט בנוי מציורים ולא מאנימציה. הכל התחיל כדבר ניסיוני ורק לאחר ארבע שנים מרגע התחלת הפרוייקט הבנו שהטכניקה עובדת.
תמונות: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט (באדיבות סרטי נחשון)
דוד פולונסקי
מיכאל פאוסט
אני מרגיש את הרלוונטיות פחות בתמהיל של המצב הפוליטי בממלכת יהודה לפני 2000 שנה, אלא יותר במהירות בה דברים יכולים לצאת משליטה
היו חששות בצורת שאלות של איך מספרים סיפור בצורה הזו וכיצד הקהל יעמוד בזה, אבל החששות התבדו”.
זה סרט שהוא מאד שונה מאד מהמיינסטרים. למה ללכת דווקא על דבר כזה?
פאוסט: “הסרט הזה הוא לא שום דבר מוכר, דווקא לכן קסם לנו הרעיון לעשות בצורה כזו סרט. זו עבודה נהדרת בשביל שני אנשים שאוהבים לצייר ואוהבים לספר סיפור. רצינו לדעת אם ניתן לשלב יחד את הדברים. עם גישה נכונה לסיפור רצינו לבדוק כיצד להשאיר את העין של הצופה ואת דמיונו יותר אקטיביים וכך לגרום לחוויית הצפייה להיות חדשה ומעניינת יותר. חוץ מזה, לטכניקת המבע של הסיפור יש הקשר גם לסיפור עצמו. הסיפור באווירה מקראית תנ”כית ולכן יש הצדקה לטכניקה הזו במסגרת הרעיון”.
ומה לגבי דור האינסטנט שהורגל לפריימים שמתחלפים באופן מהיר?
פאוסט: “דוד ואני דיברנו על זה ואהבנו את עצם העניין שכאן זה ההיפך, שהסרט הוא לא אינסטנט ומתחלף כל הזמן. אם ניכנס רגע לרזולוציה אחרת – גם מבחינת סגנון הציור – הוא לא מלוקק. בסרטים רגילים בדרך כלל רואים פריימים מאד נקיים, אחידים שמיוצרים ע”י מפעל. כאן זה משהו אחר”.
תמונות: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט (באדיבות סרטי נחשון)
ואכן זה סרט אחר. ברגע שמצליחים להיכנס לרעיון הציורי ולקצב שהוא מעט איטי יותר מהרגיל, מבינים שמדובר בסרט מיוחד מאד. הוא מתאר את החורבן, ולמרות שהוא מצויר ישנם רגעים קשים לצפייה, שאף מזכירים תצלומים מהשואה. הוא הופך את הקרביים ומציג דילמות שקשה שלא להקביל אותן לימנו: לתת את הגליל לרומאים בתמורה לשקט בירושלים? להילחם ברומאים או ליצור איתם הסכם שלום?
כאשר אני שואלת מי קהל היעד של הסרט אומר פולונסקי כי “נקודת המוצא של גידי הבמאי הייתה להעביר את סיפור החורבן לציבור הרחב. הוא היה נפעם מאגדות החורבן שקרא ולמד, והרגיש שזה סיפור שלא מספיק מוכר לציבור הרחב. הוא הרגיש צורך להביא אותו, גם בהקשר של הרלוונטיות שלו לימינו. בשבילנו הפרויקט היה מאד מעניין יצירתית – גם מבחינת הצורה שהיא שונה מסרטים אחרים, וגם מבחינת התוכן כי היצירה מתבססת על נושא שהוא לא מאד מדובר”.
הסרט ייצא בקרוב להקרנות מסחריות כסרט קולנועי, החל מאמצע החודש ובהמשך מתוכנן להיות מוקרן בערוץ “כאן 11”.
פאוסט מוסיף ש”נכון לצפות בסרט על מסך גדול, בגלל תזוזת העין של הצופה ונתינת המקום לדמיון שמשלים אצל הצופה את התנועה שנוצרים כתוצאה מהציורים. האפקט הזה קורה בצורה יותר גדולה ומשמעותית בקולנוע”.
לא לדתיים בלבד
התגובות לסרט, הם מעידים, מפתיעות גם אותם.
פולונסקי: “מההקרנות של טרום הבכורה שהיו עד כה, הכי מפתיעות אותנו התגובות של הציבור הציוני הדתי. יש מהם תגובות מאד אמוציונליות וחזקות, ויש לי הרגשה שהסרט נגע בנקודה מאד רגישה והפעיל משהו חזק אצל הרבה אנשים. אולי זה קורה כי הוא מטפל בצורה אומנותית ולא מגמתית בנושא היסטורי חשוב שכרגע, מבחינת החילונים, מופקד אצל הציונות הדתית והחרדים. אבל אנחנו הרגשנו שזה גם שלנו. זה מאד משמח ששני תל אביביים בועתיים יכולים לייצר דבר שמדבר גם לצד השני של המפה הפוליטית. התגובות הכי חזקות הן מהקצוות: יש אנשים ממכון המקדש שיראו את הסרט ויתחברו אליו ויש שמאלנים הארד קור שיאהבו אותו”.
פאוסט: “אבל זה גם משום שהקלישאה “שני תל אביביים בועתיים” היא לא נכונה, לא על דוד, עליי או על רוב האנשים פה. את יודעת, אני ירושלמי, דוד במקור מאוקראינה ואחר כך גר בחיפה, אבל זה יותר גדול מזה. הכל סטיגמות”.
פאוסט מסביר שעל מנת להיכנס מחשבתית לתקופה של לפני 2000 שנה ולהעביר לקהל את התחושה שהייתה אז נעשה מחקר גדול ורחב היקף. “זה המון מחקר: על המקום, האנשים, הלבוש שלהם,” הוא משתף. “כשהייתי צעיר, אחד הדברים שדוד אמר לי בתחילת דרכנו המשותפת הוא שהוא אף פעם לא יושב לצייר. הכוונה שלפני הציור עצמו חוקרים הרבה ומגלים ידע רב על האופן בו הדברים צריכים להיות, עושים מחקר היסטורי לכל דבר”.
איך נכנסים לראש של פעם? ברור שאנשים הם אנשים תמיד, אבל זו תקופה אחרת.
פולונסקי: “אני חושב שברגע שאתה מספר סיפור, אתה מספר אותו בהכרח מתוך עצמך. אנחנו לא יכולים להתיימר להציג את התודעה של אנשים מלפני 2000 שנה כי אנו באמת לא יודעים מה הם בדיוק חשבו. אבל כמו שאמרת – אנשים הם אנשים, ואנחנו מספרים את הסיפור הזה עכשיו כי הוא רלוונטי למציאות העכשווית. משם הדרך פתוחה ליצירה כמו לכל סיפור אחר”.
פאוסט: “הדברים מתבטאים בבימוי הציור ובהבעות האנשים – נכנסנו לתקופה שבה יש עולם שבו כולם מאמינים וזה בא לידי ביטוי בציור: איך נראה בית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי כשהוא מלא באנשים והוא עצמו מדבר לפניהם? העניין פה הוא גם שיחזור היסטורי, אבל גם איך מרגישות הדמויות כשהרב מדבר. אני משער שאלו תחושות שקיימות עדיין אצל אנשים דתיים כשהרב מדבר איתם. אני, בתור הצייר, צריך להבין מה זה אומר ואיך הם מרגישים כי לי עצמי אין את התחושות האלה. בתור אדם שעד לפני עשור גדל כל החיים בירושלים יצא לי לדבר עם אנשים דתיים, ומן הסתם אני מכיר וחוויתי מקרוב תחושה של אמונה או תשומת לב מחודדת לדברי הרב כפי שהם תיארו לי וראיתי אצלם”.
פולונסקי מתאר את העבודה בסטודיו שארכה כשלוש שנים: “העבודה עצמה היא להגיע לסטודיו ולצייר ציור. בכל פעם ישנה משימה ספציפית בציור הסצנה כי אתה גם השחקן, התאורן וגם המלביש של הדמויות, ובנוסף אחראי לכל האספקטים של הצד החזותי. אתה חייב להכניס את עצמך לסיטואציה שאתה מתכנן לצייר מבחינת תנועת הגוף של הדמות. למעשה הדמויות הן במידה רבה אנחנו ומעוצבות לפי שפת הגוף שלנו. הרבה פעמים צילמנו את עצמנו, כדי לדייק תנוחה או מחווה. ברמה הזו יש כאן חוויה מאד אישית של איך דמות מביעה עצב, כעס או פחד, שהרבה פעמים נובע מהרגשות שלי עצמי וקשורים לנושא הגדול. זה כמו שחקן שהולך לתוך מקום בנשמתו כדי למצוא את התמהיל הנכון של הרגש. מעין תרגיל במשחק שלאו דווקא קשור לחורבן הגדול. יחד, כשאנו שומרים על רגש ואותנטיות בכל פריים וסצנה, הדברים מתחברים לחוויה שהיא אמוציונלית עבור הצופה ולטובת הסיפור הגדול”.
פאוסט מוסיף ש”כשאנו מלבישים דמות בתוך טוניקה ושמים אותה ליד קיר לבנים, אנחנו כבר נכנסים לעולם העתיק הזה. משם יש עוד עבודה שלמה שנעשית על שמירה על אמינות אנושית ומרגשת שלא קשורה לזמן ומקום”.
במהלך הסרט מוצגות גישות שונות ביהדות כמו הגישה הטוענת שצריך להתפלל ולהמתין לרחמי שמיים, לעומת זו הסוברת שיש צורך למרוד ברומאים. מתוארת מלחמת אחים קשה בין הפלגים השונים ולבסוף נראית אנרכיה שלמה, שבה אם הרומאים לא טובחים ביהודים, הם עושים זאת אחד בשני. הבטחות של מנהיגים מתגלות כמעשי תרמית ונראה שהאחדות מגיעה רק כשכבר אין ברירה. לא ניתן שלא לצפות בסרט ולחוש עד כמה הוא רלוונטי למציאות ימינו הנוכחית ומקביל אליה בדברים רבים.
ההיסטוריה חוזרת?
פאוסט: “אני ראיתי את העניין הזה רק אחרי שהסרט היה גמור והתחלתי לראות אותו יחד עם הצופים. לפני זה שמתי לב למעט דברים, אבל התוצאה הגמורה העלתה את זה לנגד עיניי, כמו מול עיני הצופים. לפני סיום היצירה הדברים היו מטושטשים ועד שלא ראיתי אותה מוכנה, יחד עם הסאונד ואפילו הקהל, לא הבנתי עד כמה היא נוגעת ורלוונטית. אנחנו, כאנשים יוצרים שנמצאים עמוק בתוך היצירה, לא רואים אותה בצורה אובייקטיבית ולא ידענו לראות את המסר המחודד הזה, כפי שאני רואה אותו כעת. כיוונו לשם, אבל לא הרגשנו את זה כמו שכעת אני רואה את הדברים בבירור בהקרנה”.
אז דברים משתנים או מה שהיה הוא שיהיה?
פאוסט: “הסרט רלוונטי, אבל לא במאת האחוזים. המצב היום הוא לא אותו המצב כפי שהיה אז. הפילוג בסרט מזכיר גם את מה קורה בארץ, אבל מה שקורה בהמון מקומות שלא קשורים אלינו במהלך ההיסטוריה. אנחנו קוראים לזה “מלחמת אחים” ובספרד ובאמריקה קוראים לזה “מלחמת אזרחים”, אז מהבחינה הזו הפילוג כולל הרבה מקומות. בנוסף, המשוואה של הסרט היא לא המשוואה שיש לנו היום, כי העמים סביבנו ואלו שבתוכנו הם אחרים, וגם הם חלק מהעניין, לטוב ולרע. לכן זה לא אותו דבר בעיניי: המצב שלנו מורכב, אבל זו לא אותה המשוואה בהקשרים רחבים יותר. אמת שהפילוג הוא סכנה גדולה וקורה כי כולנו מתבצרים בעמדות שלנו במין עיוורון וקדושת צדק, שרואים גם בסרט. מהבחינה הזו הסרט מאד רלוונטי לנו אבל גם לארה”ב וכנראה גם להרבה מקומות אחרים”.
מראה למצב הפוליטי
בממלכת יהודה
פולונסקי: “אני מרגיש את הרלוונטיות פחות בתמהיל של המצב הפוליטי בממלכת יהודה לפני 2000 שנה, אלא יותר במהירות בה דברים יכולים לצאת משליטה. הרגשנו את התחושה בזו באופן חזק מאד במאורעות של לפני חודש – כמה מהר קורים דברים שלא העלינו בדעתנו. זה כולל כמובן גם את שנת הקורונה. גם האנשים ההם בסרט חיו בתוך תחושה של עולם יציב, שיש לו חוקים, יש לו מקדש, עבודת קורבנות, ויש איזשהו סדר בעולם. הם לא יכלו להעלות על דעתם שתוך שלוש שנים הכל ייחרב וכל העולם שהם הכירו ישתנה ללא היכר. זה מרגיש לי מאד רלוונטי לימינו. אם יש מסר מהסרט הוא להיזהר מלהיות זחוחים”.
לשאלתי כמה ציורים נעשו עבור הסרט, קשה לאמנים לתת תשובה מדויקת. פאוסט משתף ש”אף אחד לא באמת ספר. התשובה מורכבת כי ישנם ציורים שהמצלמה זזה על גביהם והם מאד ארוכים, וישנם ציורים שהצבעים מתחלפים ביניהם. אנחנו מעריכים שציירנו כ– 1500 ציורים סך הכל”.
רציתם מלכתחילה להיות חלק מ”אגדת חורבן”?
פולונסקי: “קפצתי על זה מיד בגלל האתגר האומנותי וגם כי אף פעם לא ראיתי סרט כזה. זה אתגר גדול ורציתי לעשות אותו הן מהבחינה היצירתית ואופן המבע שלו, והן מבחינת הנושא הספציפי הזה שלא נגעו בו כמעט. כשהיו שואלים אותנו בהתחלה על איזה פרויקט אנחנו עובדים עכשיו והיינו אומרים: “סרט על חורבן בית שני”, השאלה הבאה הייתה: “מטעם מי זה?”. תמיד הייתה הנחה שיש פה איזו אג’נדה מתבקשת, שעצם זה שאתה מדבר על נושא כזה, משייך אותך לצד הימני של המפה הפוליטית, או למגזר הדתי. דווקא זה משך אותי כן לקחת את הפרויקט. זה פחות מעניין להתעסק בנושאים המתבקשים שכבר נאמר בהם הכל.
