לא מפסיק לצחוק

מוחלטת בערב אחד שהילדים רצו שאקריא להם סיפור. לא היה לי כוח להביא ספר אז המצאתי סיפור. בכלל תכננתי להצחיק אותם. אמרתי ‘פעם היה תפוח ירוק שרצה להיות אדום’ והם צחקו. תוך כדי שאני מספר להם את הסיפור אני מבין שיש כאן משהו טוב. למחרת כתבתי את הסיפור אך לא בהשקעה. אחת לכמה זמן נכנסתי ושיפצתי אך לא משהו רציני. 4-5 שנים לאחר מכן התראיינתי לעיתון וציינתי שיש ספר ילדים שהייתי מאוד שמח להוציא. דברי שיר ראו את הכתבה, פנו אלי והספר יצא”.
מסר לקוראי “גילוי דעת”:
“זה מובן מאליו שצריך לעודד ולצרוך את התוכן הנקי. בסופו של דבר מופע צריך קהל. אי אפשר להתלונן על כך שאין מספיק תוכן ומצד שני לא לעודד אותו. כשיש תוכן כזה – תעודדו. הפידבקים שלכם הם המנוע שלנו ליצור לכם.
כמו כן, אתם צופים במופע של שעה ורבע, ורואים שהתוכן נקי. בלי קללות ובלי הכפשות. אני מאמין שזה אפשרי, ליהנות ממופע שלם של בדיחות מבלי להעליב אף אחד. וזו הבשורה שלנו שאפשר להיות מצחיק לא על חשבון אף אחד ומבלי לעבור על אף איסור. הרי אף בדיחה לא שווה אם מישהו נפגע ממנה לא משנה כמה היא מצחיקה…”
בימים אלה של חודש כסלו, רגע לפני חנוכה, חג האור והגבורה היהודית, מגיפת הקורונה עוד פה ולא ברור מה יהיה עם מופעי התרבות, כולנו חשים צורך עז להשתתף במופעי תרבות והומור, קצת צחוק והומור טוב היו עוזרים לכולנו להרים את המורל. נתפלל בתפילה גדולה שהקורונה תעלם ונחזור לצרוך תרבות יהודית משובחת באולמות גדולים ומלאים ויהיו ימי החנוכה ימי ניסים ורפואה שלמה לכל עם ישראל.
טעימה! קטע הומוריסטי מאמיר:
עוד מעט ייכנס הסגר. למדנו על זה בגן אבא ואמא לחוצים כי הסגר נכנס בשתיים, אפילו שאבא אמר שמקסימום יש עוד 20 דקות של ‘תוספת סגר’ למי שלא הספיק.
ביום האחרון של הגן, אני הייתי אבא של סגר וטליה הייתה אמא של סגר, והגננת סיפרה לנו סיפור יפה על חנה’לה ושמלת הסגר. אם אני זוכר נכון חנה’לה רצתה לעזור לאמא שלה והשמלה התלכלכה, ואז במשך כל הסגר היא הסתובבה עם אותה שמלה מלוכלכת – כי אמא שלה אמרה לה שחבל לכבס, ממילא אף אחד לא רואה.
כשהסגר התחיל, ראיתי עוד אנשים מסתובבים מחוץ לתחום הסגר של אלפיים אמה.
אח שלי שלומד בישיבה, אמר שאסור לחלל סגר ומי שמחלל אותו עייף. או חייב מיטה, משהו כזה.
אבא שלי גם חושב שצריך לשמור את הסגר, אבל הוא פחות קיצוני. בכניסת הסגר, שמעתי אותו מצטט את ר’ גבריאל הברבשי שאמר:
“יותר משישראל שמרו על הסגר, שמר הסגר על ישראל”
בהתחלה לא הבנתי איך זה שיש אנשים שלא שומרים סגר, אבל אבא הסביר לי שאנחנו דתיים והם חיוניים. והחיוניים – לא שומרים סגר.
“ומה לגבי האיש עם הכיפה הסרוגה שם שנוסע לעבודה?” שאלתי כמה ימים אחרי ראש השנה. אבא הסתכל עליי, חייך ואמר: “הוא מהחיונות הדתית. גם להם מותר”.
ביום החמישי של הסגר, התקלקל לנו המזגן. היה חם מאוד, אבל אי אפשר היה לנסוע ולקנות חלקי חילוף. אמא הסתכלה על אבא במבט של “זה פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה סגר”, אז אבא קרא לשכן החיוני שלנו, וניסה לרמוז לו שחם בלי מזגן וקרץ.
אבל רגע לפני שהוא הבין, אחי האמצעי, שכבר לא מאמין בקורונה והוריד את המסכה, לקח את המפתחות של האוטו ואמר לאבא שלי “חלאס, אין קורונה, תפסיקו עם השטויות האלה שלכם. מישהו ראה פעם את הקורונה? דיבר איתה? אתם באמת מאמינים שהיא הגיעה מסיני? לא נראה לכם מוזר שרק המדענים רואים את הקורונה ואומרים לכם מה מותר ומה אסור לעשות? ואיפה הקורונה הייתה בשואה?!” ושלא תבינו אותו לא נכון, הוא חושב יש הרבה דברים יפים בקורונה-
אבל אם אנשים רוצים להיות בסגר עם המשפחה, זה צריך להיות מבחירה שלהם ולא מכפייה, ובכלל צריך להפריד את הקורונה מהמדינה.
אבא שלי היה נבוך שהשכן החיוני שלנו רואה שאחי לא שומר סגר ובכלל לא מאמין בקורונה.
אבל ככה זה בציבור החיוני דתי, הרבה חבר’ה הורידו את המסכה. יאמר לזכותם שכשהם מגיעים להורים הם מכבדים ושמים מסכה, אבל אתה ישר רואה שהיא הייתה מקופלת בכיס הרבה זמן.
חלק מהם אומרים שאפשר להאמין בקורונה גם אם לא שומרים על 2 מטר, ושמים מסכה, כי העיקר זה האמונה שבלב.
מה אני יודע, אני רק ילד קטן-
אבל שמעתי את אבא אומר לאמא “אם ישמרו ישראל שני סגרים כהלכתם מיד נגאלים”
הלוואי. סגר שלום!