לכל אדם בעולם יש כוכב צפון שהוא מנווט אליו. הוא משתנה כמובן מאדם לאדם, לאחד זה כסף, לאחר רוגע ושלווה, או האהבה והבית. וכמו שודד ים בלילה אפל וקר – את רוב הפעולות בחיינו, נבחן באופן יחסי אליו, נשאל איך הצעד הזה מקרב או מרחיק אותי ממנו, האם זה עוד יקרה. האם הגעתי. לפעמים נגלה שהיה לנו אחד רק כשהוא אבד, אבל תמיד הוא יהיה שם, הכוכב.
ולפעמים יגיע משהו, ״על יד״ כמאמר צדי. ״נו כפרה, אז זה לא בדיוק בצבע שרצית, ויש מכות קלות בפגוש, אבל זה קרוב״. וזו יכולה להיות הצעה כלכלית פנומנאלית שתצטרך לעגל בה קצת פינות. וזה יכול להיות אדם שרוצה כבר לאהוב ולהיות נאהב, ופתאום משהו מגיע, והוא לא מושלם, אבל הוא קרוב. וכמו מי ששכח את המשקפיים, אתה מספר לעצמך שאם תסגור קצת את העפעפיים, זה כמעט ויראה זהה. אז אתה לא מרגיש בקשר כמו שחשבת שתרגיש. ואולי אין הקשבה עד הסוף, ואולי הכבוד לא משהו,אבל זה הכי טוב שהיה, וזה בסדר. וכשזה מיסים וחוק וכסף, קל לזהות שסוטים מהמסלול, אבל בענינים שבלב, אף שוטר לא יעצור אותך בדרך.
קראתי לא מזמן תשובה שנתנה דנה ורון ברשת, ״מישהו שבטחתי בו פגע באמון שלי, איך מתגברים?״, שאלו והיא השיבה: ״לא נעים לי לומר, אבל איפה פגעת באמון בעצמך עוד הרבה לפני?״ והתעצבנתי על התשובה הזו, אבל אולי היא צודקת. יש פסוק על יוסף הצדיק, כשהאחים סובלים בצרה, ופתאום מבינים – ״אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ – וְלֹא שָׁמָעְנוּ״, וזה מנצנץ לי, כי לפעמים הנפש ממש מתחננת שתקשיב לה, שתבין שאתה עושה טעות, אבל אתה סותם אזניים, מעלים עין, מעצמך. מהטוב שלך. ואז אתה בצרות, וכן, אנחנו האשמים – על שלא בחרנו בעצמנו. שלא הגדלנו להמתין. כי תראו לי אדם שהביט כל חייו בכוכב ולא ידע שמה שמציץ אליו זה לא הדבר האמיתי אלא בערך.
אחרי שחלה בקורונה, אביתר בנאי חידש את ״כוכב״, של אמדורסקי. הוא הסביר שהשיר הזה חיזק אותו, כמו תפילה. ״החיים הם אוצר והעונג הכי גדול״, הוא כתב והזכיר לי את זלדה שמדברת על כמה יקרים צריכים להיות החיים, ״ואני מוכן לעבור את מה שצריך כדי לחיות בתדר גבוה. להיות אהבה. ולא פחד. חיים ולא מנוסה. להתגלות בעולם. עכשיו. בלי רגשות אשמה בלי ענווה מדומה. בגאון. בידיעה שאני פלא יחיד״. אפשר להתפשר בהכל, באוכל ובעיצוב, ובבגדים פה ושם אפשר לחפף. אבל בכוכב? אי אפשר. וגם לא צריך. אבל לזכור שהאחריות היא עלינו, לחיות הכי גבוה והכי יפה. לתת במציאות תוקף לדברים שמרגישים בלב, ולזכור שכל וויתור לעצמך בדרך, הוא בעצם, לוותר – על עצמך.
תפריט
