תלמיד כיתה ח' ישב מולי, ואיך שהוא הגיש לי את המבחן בגמרא קלטתי כמה דפים שדבוקים לדף וכעת נפלו לי מול העיניים.
הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי, החליף צבעים, ואז אמר לי: "המורה, נשבע לך שלא העתקתי כלום".
כבר ראיתי הרבה רמאויות ושקרים בחיים שלי. את רוב התרגילים שהספקתי לשכוח הם עדיין לא למדו… בחייאת, בן אדם, מה נראה לך, שנולדתי אתמול?
הנהנתי ואמרתי לו בחוסר אמון: "סבבה, בסדר, מה שתגיד", רק שפתאום קלטתי שהפנים שלו מחווירות ודמעות נקוות בעיניו. הוא אמר לי לאט: "המורה, אתה חייב להאמין לי. מתחילת המבחן לא נגעתי בדפים האלו. הם פשוט היו שם".
עצרתי רגע. הסתכלתי לו בעיניים. התבלבלתי בעצמי ושוב אמרתי לו: "אמרתי לך… סבבה. תן לי לבדוק, ונדבר". כעת הפה שלו רעד: "אז אתה לא באמת מאמין לי, הא?" "לא אמרתי את זה, אמרתי שנבדוק”. הוא התעקש: "נבדוק, זה אומר שיש לך מחשבה שאני עומד מולך ומשקר. למדתי המון למבחן הזה, ובכל אופן זה לא הסגנון שלי להעתיק".
ואז נראה שהוא ויתר, ואמר לי: "יודע מה? תחשוב מה שאתה רוצה", הסתובב ויצא מעוצבן כולו להפסקה.
הכנסתי את המבחן עם הדפים לתיק. דיווחתי על המקרה לסגן המנהל, והוא סיכם איתי שנעשה בירור.
שכחתי מהעניין. רק בחצות, כשהתחלתי לבדוק את המבחנים, שוב הסתכלתי על הדפים האלו. התברר לי שהם היו בכלל מחומר אחר, לא קשורים למבחן הזה.
חשדתי בו סתם. איזו תחושה נוראה זו לתלמיד לדעת שאתה דובר אמת אבל לגלות שהמורה שלך לא מאמין לך.
לא ידעתי מה לעשות: לשלוח לו הודעה בחצות? לא שייך. אבל הידיעה שהוא הלך לישון מתוך תחושת עלבון וכאב שהמורה לא האמין לו לא הניחה לי.
למוחרת בבוקר הוא לא הגיע לשיעור. אימא שלו אמרה לי שמהצהריים לא אכל כלום ורק הסתגר בחדר שלו עצבני.
כשפגשתי אותו אחרי יום התנצלתי לפניו. הושטתי לו יד, אבל הוא רק מלמל משהו שהוא מקבל את ההתנצלות שלי, הושיט לי יד בחזרה והלך.
האמת היא שעד אז היה לנו אחלה קשר, והיינו מריצים כל מיני דחקות בשיעור. מאז זה פשוט נעלם, ונראה שהוא לא באמת סלח לי עד לסוף השנה, ואז נפרדו דרכינו לתמיד.
ביום כיפור התקשרתי אליו. הוא אמר לי שהוא באמת סולח לי, אבל הרגשתי בקול שלו שהפגיעה הייתה קשה כל כך, שבכל זאת נשאר שם כאב שקשה לו לפוג.
זו גם הייתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת כמחנך מדוע אנחנו חייבים תמיד לדון לכף זכות.
אם טעית ועבדו עליך יצאת חומוס, אבל אם טעית וחשדת סתם בתלמיד שלא עשה כלום, צילקת אותו לכל החיים.
ועדיף לצאת חומוס מלדעת שיש תלמיד בעולם הזה שיזכור אותך עד ליום האחרון שלו כאדם שלא האמין לו.
