ספר דברים הוא למעשה דרשה ארוכה של משה רבנו שנאמרה לעם ישראל ב’תחנה הסופית’ שלהם במסעותיהם במדבר, ‘בערבות מואב על ירדן ירחו’. שם בעבר הירדן חנו בני ישראל כחצי שנה אחרי שכבשו חלק גדול מעבר הירדן והגולן, ובהגיע הזמן – הקהיל אותם משה רבינו כדי להשמיע את דברי הפרידה הארוכים שלו. חז”ל מלמדים אותנו כמה כללים חשובים כדי שתוכחה תישמע: לא ראוי להוכיח אדם בשעת כעסו, ולא לבייש אותו בשעת התוכחה. וכדאי להמתין לזמן המתאים – ורצוי בסוף חייו של המוכיח. לכן, אומרים חז”ל, חיכה משה רבנו לשנת הארבעים כדי להוכיח את העם, כי אז רבו הסיכויים שהתוכחה תתקבל. הנוגדנים הטבעיים לקבלת תוכחה מאדם אחר מתמעטים והולכים כאשר האדם הזה כבר רגלו האחת בשמים ועוד מעט הוא עובר לעולם שכולו טוב. זה נכון גם בימינו – צריך לשקול היטב היטב מתי מגיע הזמן המתאים כדי להוכיח, ולפעמים כדאי אפילו לוותר על התוכחה אם יתכן שהיא תהיה בזמן לא מתאים, כי אז הנזק שבה יעלה הרבה על התועלת הצפויה. משה רבנו מוכיח את העם על סרבנותו ועל עקשנותו ועל חוסר נאמנותו בזמנים מסוימים, וכל זה מול הניסים הגלויים שנעשו לו יום אחר יום. לפעמים אפשר להישאר נדהם – איך יתכן שאבותינו מרדו במשה רבנו כאשר הוא זה שהביא על המצרים את עשרת המכות והוא זה שקרע להם את הים והוליכם במדבר, אבל האמת היא שכאשר אנחנו מסתכלים במראה אנו יכולים לשאול שאלה זו גם את עצמנו – הקמת המדינה, ראשית צמיחת גאולתנו, קיבוץ הגלויות והקמת עולם התורה שהיה חרב והרוס אחר השואה – כל אלו הם ניסים גלויים מול העיניים, ובכל זאת לא תמיד מכיר בעל הנס בנסו. כאז גם היום.
תפריט
