להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו – דווקא עכשיו

01
התחלתי את חול המועד עם המון תכניות דמיוניות כמו לנסוע לצפת ולרמת הגולן, לטייל קצת ולעמוד בפקקים ולהרגיש מקרוב את הנוער שלנו בכל המעיינות בצפון, לפני שאני צוללת חזרה לסוף הסמסטר העמוס ביותר בעולם. ברם, בחיים כמו שרק החיים יכולים להציע, דיבורים כמו חול ואין מה לאכול בלי קשר להיותי אשכנזייה בפסח, מצאתי עצמי משכנעת אותי שהכי שווה זה להישאר ברובע ולראות את כל היהודים עולים לרגל, לספוג מהאווירה השמחה הזאת ולהבין שזה רק פרומו למציאות בה כולנו נעלה לרגל לבית המקדש.
העיר העתיקה אטרקטיבית בימי החגים – ברכת כהנים, סיורים, מנהרות הכותל, סוכר ופופקורן, חלוקת שתייה של הסניף וגאוות היחידה הזו, כשאנו, ילדי הרובע המקומיים מרגישים שאנחנו מארחים את עם ישראל במקום האמיתי, ירושלים.
אבל השנה, זה לא היה אותו הדבר. כלומר, כל התפאורה נשארה, כל האירועים התקיימו פחות או יותר וירושלים עדיין נשארה העיר הקדושה והיפה ביותר. אבל האנשים, הם לא הגיעו. לא אותן הכמויות שהתרגלנו לראות. יעידו על כך הסוחרים (כל ילדי הרובע מגילאי 8-20), השוטרים, העיתונאים וכל מי שיודע מה זה אומר לפלס את הדרך בין אלפי עולי הרגלים כדי ללכת לקנות חלב במכולת.
אנשים לא הגיעו בגלל הפחד: רמדאן. התפרעויות בהר הבית, תמונות קשות של תקיפות יהודים מתפללים ואוטובוסים שנוסעים לכותל. והאמת היא שהפחד הזה מובן, אף אחד לא רוצה לעלות לירושלים ולחזור פצוע. זה פשוט לא בא בטוב באמצע החג.
בימים אלו הר הבית סגור ליהודים. לכאורה בגלל הרמדאן ובמילים אחרות פשוט כי הערבים לא רוצים לראות אותנו שם. על ההשפלה והכניעה לאויב עוד ידברו רבות, הכול נכון. אבל זה עמוק יותר. הפעולה הזאת של סגירת ההר מצטרפת לשורה מבישה של החלטות ממשלתיות כמו איסור על צעידה ברחבי העיר העתיקה עם דגלי ישראל בשעה שמאפשרים לנוצרים לקיים את כל המנהגים שלהם, בלי להתחשב ברגשות מוסלמים או יהודים באזור. בנוסף, הניסיון לבטל את תפילת ההלל של הרב שמואל אליהו במקום להיכנס למסגד, לאסוף את כל האבנים או בקבוקי התבערה, ולעצור את הפורעים.
02
לכל ההחלטות האלו יש שדר אחד שמשדרים לנו – ירושלים לא מקום בשביל היהודים. לא מזרח העיר, לא הכותל, לא הר הבית. פשוט לא בשביל היהודים. תבינו, זה לא נראה כלפי חוץ כי בסוף אנחנו שולטים כאן ובהר הבית מסתובבים שוטרים עם סמל מדינת ישראל על המדים, אבל ברצון הפנימי של אותם מקבלי ההחלטות? הם היו מוותרים על ירושלים מזמן. היום לא אומרים את זה בגלוי כי זאת עיר הבירה ולא נעים, אבל משה דיין? הוא לא רצה והתנגד לכיבוש העיר העתיקה.
מי שעוקב אחריי יודע שאני מדברת הרבה על הרצון ועל מה שמניע אותנו. זה היה לי קצת קשה לעיכול אבל כמו שאותי מניע להילחם על ירושלים, יש אנשים שהאידאולוגיה שלהם, עם טענות ונסיבות – היא פשוט שירושלים בנסיבות הקיימות לא אמורה או יכולה להיות שייכת לנו.
ולצערי הם האנשים בעלי העמדה וההשפעה. לדוגמה, כשבנט מחליט שהוא לא מאפשר לח״כ איתמר בן גביר לצעוד עם דגל ישראל בעיר העתיקה זה לא בגלל שהוא מפחד, כי כשאנחנו רוצים אנחנו יכולים ואמרו לי שהצבא שלנו באמת חזק. ובכלל בואו נראה אם מישהו יבטל את מצעד הגאווה בגלל פחד, הרי בעבר אפילו נרצחה שם שירה בנקי ז״ל וזה באמת מסוכן! כשבנט מונע מיהודים להגיע לעיר העתיקה, זה נובע מהאידאולוגיה אליה הוא משייך עצמו כעת אחרי שעבר למחנה השמאל, והיא, שאין לנו מה לחפש בירושלים. האידאולוגיה הזו שמפקירה את ירושלים, גוזרת עלינו פחד מתמיד מלהסתובב ברחובות. זה עצוב וזו האמת. בטח זה נשמע הזוי, נפתלי בנט יש לו כיפה, בסוף הוא בא מחדרי החדרים של הרבנים, הוא אין לו עניין בירושלים?
אבל הוא לא הראשון. אהוד ברק לוחם המטכ״ל הנערץ, ניהל בזמנו משא ומתן על ירושלים עם יאסר ערפאת וכמוהו אהוד אולמרט שב-2008 הציע לנשיא הרש״פ מחמוד עבאס איזו הצעה להסדר שכללה בין היתר ויתור ישראלי על המקומות הקדושים בירושלים. בסוף, כשלראש הממשלה אין חיבור עמוק מספיק לשורשים, אז גם אם הוא קרא פעם בתנ״ך משהו על ירושלים ודוד המלך, יותר מפתה השקט שישתרר ברגע שניתן להם כבר את חבית הנפץ הזו.
לא צריך לקחת רק דוגמאות מהעבר וגם השקט והשלום כבר לא הסיבות היחידות. כשיאיר גולן אומר שצריך להתחשב בדרישות של רע״מ על הר הבית, מבינים שברציונל שלו, זה לאו דווקא עניין של נוחות של היהודים ואם תהיה מלחמה או לא, זה אימוץ טוטאלי של הנראטיב הפלסטיני, הזדהות והבנה מוחלטת שלהם. ואי אפשר להיות בשני צדדים. זה או אנחנו או הם. אז הם, בכבוד, יעלו ויבואו. אתם יודעים מה? גם אם זה נראה לכם בעיניים שבנט פועל יותר ממניעים של רפיסות ופחד, לי זה נראה יותר כמו הפחד לאבד את כיסא ראש הממשלה ובפועל הוא עושה הכול כדי להראות לנו ולאומות העולם שאין לנו כמדינה עניין בירושלים.
דוגמה מצוינת נוספת היא הבית של בנט ברעננה. איזה ראש ממשלה בישראל עושה הכול – שיפוצים, כסף, בלגן, ביקורת ציבורית וכו', רק כדי לא לגור בירושלים? הוא אומר שזה עניין טכני של נוחות, אבל לדעתי זה ראש ממשלה שרוצה לשדר שאין לו עניין בירושלים. הוא אפילו לא טורח לגור בה. לא אמרנו לו להקים לשכה בשמעון הצדיק או שער שכם, איפה שיש בלגן, זה כבר ח״כ בן גביר יעשה. אבל לגור בבלפור הוא לא מוכן. הבנתם? אין לו עניין בירושלים.
03
מדינת ישראל, כרגע, מחנכת אותנו להיפרד מירושלים, מהזהות שלנו. החינוך הזה יורד אל העם, בין אם בכפייה ובין אם בשדר הדקיק הזה של ההבנה בעינינו האזרחים, מה נכון ומה לא, מה בראש סדר העדיפויות שלנו כמדינה ומה בתחתית הסולם. זה מתבטא בקרב העם בחוסר שייכות למקום הקדוש לנו, פחד שגורם לנו פשוט לא להגיע, אדישות כלפי מה שקורה בהר הבית.
התשובה שלנו במלחמה הזו היא להעמיק שורשים ולהבין למה כן ירושלים. כן הר הבית. כן בית מקדש. זה לא יקרה ביום אחד, למלחמה תודעתית לוקח זמן לחלחל, להפנים. למה אלה שחיים בדור שלנו, דור בו רואים איך המדינה מוותרת על ירושלים ועל חשיבות המאבק עליה, יעלו את ירושלים על ראש שמחתם? במעשים, לא רק מתחת לחופה. רק כך, בשינוי התודעה העמוק הזה, סוף סוף נעלה שלב ונמשיך לכבוש את ירושלים.