אני מורה ומתלבטת במה נכון יותר להשקיע, בקבוצה או בפרטים: בשיחות אישיות וטיפוח מצוינות אישית ייחודית או במצוינות כיתתית? האם הכיתה היא מציאות של בדיעבד, והיה מוטב אילו יכולנו לתת לכל ילד מורה פרטי?
תשובה
השאלה הזו דומה לשאלה מה עדיף, קבוצה צדיקה או קבוצה של צדיקים. מה ההבדל? קבוצה של צדיקים מוודאת שכל אחד מחבריה יהיה צדיק בפני עצמו. קבוצה צדיקה פירושה להציב נורמות חברתיות כיתתיות איכותיות, ומהן גם הפרטים שבקבוצה מתעלים. מה עדיף?
ביהדות יש ערך גדול לציבור: מציאות של קדושה יכולה לחול רק בציבור, ואדם פרטי, גדול ככל שיהיה, יכול להתעלות רק מהיותו חלק מציבור. לכן אמר הרמב"ם בהלכות תשובה: "הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת, אֶלָּא נִבְדַּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְווֹת בִּכְלָלָן, וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָן, אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ, וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא". הערך הגדול של חנוכה, על פי הרמב"ם, הוא שחזרה מלכות ישראל יתר על מאתיים שנה. לחלופין, התביעה כלפי סדום איננה מפני שיחידים חטאו בה אלא שזו הייתה הנורמה החברתית, חוקי המדינה!
אנו רואים פער גדול ביחס לחטאי יחידים לעומת ציבור: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" בחטא המרגלים, ו"אֱ‑לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ‑ל" בסנהדרין. הכוח והערך של הציבור גדולים מאוד לעומת כוחם וערכם של יחידים. על הפסוק "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ" (ויקרא כו, ח) שואל רש"י: "וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדפו? אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה". יוצא שכוח של כל פרט כשהוא חלק מציבור מוכפל פי כמה, כמו חמש אצבעות לעומת אגרוף.
ברור שקבוצה צדיקה, קבוצה שהנורמות הציבוריות שלה גבוהות, כוחה גדול פי כמה מאותו מספר אנשים שהם "צדיקים של פרוָוה", שאינם דואגים אלא לחום של עצמם, לצדיקותם, לשלמותם ולעולם הבא שלהם. צדיקים שאינם נאנחים ונאנקים על התועבות הנעשות בירושלים נספים עם הרשעים (על פי ירמיהו ט). מי שאדיש לנורמות הציבוריות אינו שונה מאוד מהרשע. שניהם דואגים לעצמם.
אדם הדואג לציבוריות הישראלית מעיד על אהבת חינם, על הכרה באחדות שלנו, על הרצון הכללי ליצור ממלכת כוהנים וגוי קדוש ולא לדאוג רק לשלמות הפרטית שלו. לכן יש חשיבות גדולה לחנך מתוך כלל, בחברה, בקבוצה, ליצור איכות קבוצתית. "אצלנו לא מדברים לשון הרע", "אנחנו מתייחסים באדיבות לאחר" וכדומה. יש לנו ערכים משותפים שבאים לידי ביטוי בכלל הקבוצה, והיא צריכה לכל חלקיה כדי להופיע את האידיאל במלואו.
ככל שנרומם את דגל הערכים היקרים לנו כציבור נשפיע יותר על הפרטים שבה, כי האדם חברתי מטבעו ודרכו להיות נמשך אחר רעיו (על פי הרמב"ם), לכן הגדלות של הציבור מרוממת את כל פרטיו, וכל פרט שמתעלה במגמה לחזק את הציבור נותן כוח לציבור, וחוזר חלילה.
כוח ההשפעה של תנועה גדול מכוחם של רבים פרטיים הפועלים את אותו מפעל. מדינה מצליחה תשמש דוגמה משפיעה יותר לאחרים מיחידים רבים מוצלחים, אולי כי כל כלל בנוי מציבור – צדיקים בינוניים ורשעים – ואם הציבור מצליח, וכל פרט מצליח למצוא את מקומו לתרום ומתעלה בכלל הציבור, כולם מאמינים שזה אפשרי. וכן, כפי שמסביר הרב קוק, מה שמשפיע על אומות העולם היא מדינה שהיא "יסוד כיסא ה' בעולם", מדינה שבה הצבא, הכלכלה והמשפט מתנהלים על פי האידיאלים האלוקיים, בצדק, ביושר ובמוסר, נותנת תקווה לאנושות. אלו לא יחידים שפרשו והתעלו, ולכן היא משמשת דוגמה ומופת, אור לגויים.
לשאלתך, חינוך בקבוצה הוא הדרך הטובה יותר לחנך אדם להיות חלק מכלל שמגמתו תהיה טובת הכלל ולא עדיפותו שלו, ייחודו ואיכותו לעומת האחרים. כשטובת הציבור, הכיתה, הסניף, המשפחה יהיו לנגד עיניו, יפעל גם להתעלותו האישית למענם, לזכותם (להוציא לפועל את סגולתם), והפרטיות שלו תתממש במלואה כפי שעלה במחשבה תחילה לברוא אותו בזמן ובמקום המדויק שבו ייתן את חלקו בתיקון העולם.
