סיפר לי דוד גרינברג, בירושלים: ״גדלתי בפולין בבית של חסידי אלכסנדר. בגיל 12 נסעתי ללמוד בישיבת ׳תורת חסד׳ בלודז׳, בימים שלפני המבול. זו הייתה ישיבה שייסד ר׳ סנדר דיסקין, בסגנון הלמדנות הליטאית, והרב ישראל לב עמד בראשה. מידי פעם באו מגדולי הדור לבקר בה ולמסור שיעורים. אני זוכר שהגיע פעם בעל ה׳אחיעזר׳ ומסר שיעור, ופעם הגיע בעל ה׳חפץ חיים׳ וה׳משנה-ברורה׳. אחרי יותר מ-80 שנה, ואחרי שואה-קמפ, קשה לי לזכור את תוכן השיעור שלו, אבל אני זוכר יהודי נמוך קומה שהגיע עם מלווה בודד, ללא המולה גדולה, כובע קסקט פשוט לראשו, מעיל ישן. ישבתי לידו, ואני זוכר אותו בדיוק כמו בציור המפורסם, מאוד לא מרשים. לעומת זאת, זכור לי ביקור של ר׳ אלחנן וסרמן, ראש ישיבת ברנוביץ׳. הוא היה גבוה, לבוש בפראק ארוך, כובע רחב שוליים, הייתה לו הדרת פנים. הייתי מזהה אותו גם היום ברחוב. והוא הגיע עם פמליית מלווים, היה רושם רב סביב העניין. גם הוא מסר שיעור״. מי שיקרא את הסיפורים על יחס היראה וההתבטלות של ר׳ אלחנן, תלמיד החפץ חיים, כלפי רבו, יבין שהסיפור הזה בא לתאר קצת את חיצוניותו של העולם…
אגב, את התיאור הנ״ל הוא סיפר לי בתום קונצרט חזנות שלי, ובימים אלו יש עניין להביא עוד משהו מדבריו בהקשר זה: ״שמעתי חזנים גדולים בחיי, את רוזנבלט, סירוטה הי״ד, קוסביצקי. הם היו קודם כל בעלי תפילה, מלאי נשמה. מי שמבקש רחמים על ישראל לא יכול שלא להרגיש בצרות ישראל, ואי אפשר לזייף בזה״.
הדור שלנו עוד זכה לראות את אחרוני התלמידים של החפץ חיים, ודומני שאפשר לאפיין את המשותף בתלמידים אלו ביישום מעשי ומאוזן מאוד של רעיונות ׳תנועת המוסר׳ בחייהם. השליטה העצמית, חופש הרצון שאחרי עבודת המידות, הדיוק בכל תנועה ואמירה. לא היה אצלם ׳סתם׳. הכפייה העצמית לסדר יום, לקביעות ללא פשרות. לא יכולת לראות אצלם התפרצות, אובדן שליטה, מעשה פזיז. הכול בפרופורציות. ועל כולם, ה׳בין אדם לחברו׳ המוקפד בקיצוניות.
בבית המדרש שבו למדתי בילדותי, היה הרב מרדכי צוקרמן יושב ולומד מתפילת הנץ ועד שעת ערב מאוחרת. בצעירותו הוא למד כשמונה שנים בישיבת ראדין של החפץ חיים. בגלל הדיוק והקביעות שלו, אוכל גם היום לזכור את סדר היום שלו לפרטיו, את הרגע שבו הוא מקפל את הכיפה הליטאית ומחליפה לכיפת תפילה, את צורת העמידה בתפילה, את שיגו ושיחו עם אנשים, מבוגר או ילד, ללא הבדל, ויותר מכך את שתיקתו, בעיקר בוויכוחים ובמחלוקות. היה לו שיעור לזקנים שלו, בכל יום באותה השעה הוא היה קם מפינת לימודו, מכין את הספרים ומניח על השולחן הארוך. ואז הגיעו שמונה זקנים שישבו על שני ספסלים משני צידי השולחן במקומות קבועים. קולו היה קבוע, לא עולה או יורד. קורא ומסביר. מידי כמה שנים היה מתפנה מקום בספסל, מפני זקן שהלך לעולמו, והשיעור המשיך כך עד שהגיע לחברותא… ועד בכלל.
בהיותי ב׳נתיב מאיר׳ הקשינו פעם לרב אריה בינה על אחת מהנהגותיו מה׳משנה ברורה׳. והוא הגיב: ״אתם מכירים את החפץ חיים שבכתב, זה לא מספיק. אני הכרתי גם את החפץ חיים שבעל פה׳. פעם ראיתי את ר׳ אריה עובר במסדרון ורואה שני בחורים משחקים כדורגל עם פקק. בשיחה בשבת הוא דיבר על קטנות. שישחקו, אבל בפקק? במסדרון? התביעה לגדלות האדם.
תפריט
