למה לשבור?

״ואני דווקא שמחה שנחרב בית המקדש״, אמרה לי גלית תוך כדי שהיא לוקחת עוד לגימה מהקפה.
כשקלטה את התדהמה על פניי מיהרה להבהיר: ״אל תיקח את זה אישית, הרב. פשוט כל הפולחן הזה לא רלוונטי אלינו היום. תבין, אנחנו חיים בעולם מתקדם – המאה ה-21, הנדסה גנטית, בינה מלאכותית. עוד שנייה חללית נוחתת במאדים. מה קשור עכשיו קורבנות, תגיד לי, אה?״.
תומר, בן זוגה, מיהר לחזק דבריה: ״בטח שלא בחתונה שלנו… תבין, הרב יוני, אנחנו חילונים ואתיאיסטים. למה לכל הרוחות בטקס הכי חשוב והכי יפה בחיים שלנו, צריכים להשחיל דברים עתיקים ומוזרים שלא אומרים לנו שום דבר?״.
לקחתי נשימה עמוקה וחייכתי אליהם.
״מאיפה ההורים שלך, גלית?״, שאלתי.
״מאוקראינה״, ענתה, מופתעת מהשאלה הלא קשורה.
״ושלך?״, פניתי אל תומר.
״ממרוקו״, השיב מייד כשמוחו מנסה לחשב לאן אני חותר.
״ואיך קרה, לדעתכם, שהיו יהודים שהגיעו למרוקו ואחרים מצאו את עצמם באוקראינה?״, המשכתי לטוות את החוטים.
״מה זה שיעור היסטוריה עכשיו?״, מחה תומר, ״תקרא על זה בוויקיפדיה: לפני אלפיים שנה יצאנו לגלות ויהודים התפזרו בכל העולם״.
״בינגו״, אמרתי להם, ״וזה בדיוק הקשר אליכם. בית המקדש שעמד בירושלים במשך ארבע מאות שנה לא היה רק מקום להקרבת קורבנות. הוא היה המוקד הרוחני והלאומי של הממלכה היהודית והדופק הפועם של עם ישראל שעלה אליו בהמוניו שלוש פעמים בשנה. החורבן של המקדש ושל ירושלים סימנו בעצם את חורבנו של עם ישראל. את אובדן העצמאות המדינית וההתרסקות רוחנית.
זו גם הייתה נקודת הפתיחה לאלפיים שנות גלות איומה ונוראה. הפוגרומים וגזירות השמד, האינקוויזיציה והרדיפות, ומעל כולם השואה הנוראה שבה נספו שישה מיליון מבני עמנו – כולם פירות הביאושים של הרגע הזה שבו המקדש עלה באש״.
״אוקיי, סגרת לי עכשיו חור או שניים משיעורי היסטוריה״, אמר תומר, ״ואני מבין שהמקדש לא היה סתם בניין של ׳דוסים׳, אלא סמל לאומי. מה שאנחנו עושים בחופה זה בעצם זום אאוט, ורואים את הסיפור האישי שלנו כחלק מהסיפור הגדול של עם ישראל״.
״בדיוק״, אמרתי, ״לא יכולתי להגדיר את זה טוב יותר״.
״יש לך את זה, מאמי״, אמרה לו גלית ותלתה בו מבט מאוהב.
״חכו, יש עוד״, המשכתי, ״אתם היום, ברוך השם, שמחים ומאושרים. מצאתם את אהבת חייכם ואתם הולכים להקים יחד בית בישראל. ללא ספק זו תחושה מדהימה של שלמות. א-ב-ל״, הנמכתי את קולי תוך כדי לגימה נוספת מהקפה, ״העולם שאנחנו חיים בו, הוא ממש לא עולם מושלם. יש בו המון סדקים ושברים״.
״לְמָה אתה מתכוון?״, שאלה גלית בחשדנות.
״תגידו, יש לכם במקרה חברים שכבר שנים ׳מתים׳ למצוא אהבה, ושוב ושוב הולכים לישון בודדים וליבם שבור?״.
״ברור״, הנהנו שניהם בהסכמה.
״ויש לכם חברים אחרים שכבר מצאו את שאהבה נפשם, אבל כל-כך משתוקקים לחבוק תינוק משלהם, וחודש אחרי חודש מגלים שהתשובה שלילית וההיריון הנכסף איננו?״.
״יש גם כאלו״, הודו שניהם.
״ויש אחרים שכבר התחתנו ואף זכו לילד״, המשכתי, ״אך לפתע נפלה עליהם בשורה קשה כשהתגלה אצל הבעל סרטן קטלני או האישה נפגעה פתאום בתאונה? ומה לגבי צרות אחרות שיש בעולם – מלחמות ופיגועים, אסונות כלכליים ומשברים זוגיים?״.
״ברור שיש״, אמרה גלית, ״אבל אנ׳לא מבינה לאן זה מוביל. באת לגרום לנו לסיוטים שבועיים לפני החתונה שלנו?״.
״חלילה״, אמרתי להם, ״פשוט כיהודים תמיד ידענו לראות את התמונה המלאה. גם ברגעים הטובים והשמחים, לא לשכוח את הכוסות הסדוקות ואת הלבבות השבורים, ולהקדיש את חיינו כדי לתקן את העולם ולהושיט יד לכל מי שזקוק לעזרה״.
שתקתי לרגע כדי לתת להם לעכל את מה שנאמר. גלית הייתה הראשונה שהגיבה ״וואו, הרב, זה רעיון ממש מקסים, והוא מזכיר לי את החיבור בין יום הזיכרון העצוב לבין יום העצמאות השמח. אלו החיים שלנו – והם מורכבים מטוב ומרע, מאורות ומצללים״.
״הלוואי ויום אחד״, חתמתי את הדיון, ״נזכה לעולם שכולו טוב. עולם שיש בו שוב מקדש ושאלוקים שוכן בתוכו, ובין בני אדם יש רק אהבה וחמלה, חסד ורחמים.
עד אז נמשיך לעבוד קשה ולשבור כוס, גם ברגע המשמח של החתונה״.
״אבל תגיד״, הוסיף החתן במבט מודאג, ״ומה אם הכוס לא תישבר לי?״. ■