כשאני לוקחת את הילד שלי למעון ומשאירה אותו שם והולכת, הוא בוכה בקול גדול. אני חייבת ללכת, וממש קשה לי עם זה, במיוחד כשאני שומעת שאם משאירים ילד לבכות "יקשה עליו להתפלל בבחרותו כי לא הרגיש שהיה לב קשוב לבכיו". כששאלתי את מנהלת המעון אם יש לילד בעיה או קושי בקבוצה או עם הגננת, היא ענתה לי שתבדוק. כשחזרתי לקחת אותו שאלתי אם עלתה על משהו, והיא ענתה שאחרי כמה דקות הילד הפסיק לבכות והשתלב בשמחה בהמשך היום. ואז כלאחר יד הפטירה: "כשאבא שלו מביא אותו הוא לא בוכה." זה ממש בלבל אותי.
תשובה
אימא יקרה, יש בדברייך שני עניינים: האחד הוא למה רק אצלך הוא בוכה, והאחר הוא אם הבכי ישפיע לשלילה על תפילתו בעתיד. למה רק אצלך? זה דווקא עוזר לנו להבין שאין לו בעיה אמיתית עם המעון. אם הייתה לו, מה זה משנה אם הוא נפרד מאבא או מאימא? עכשיו צריך להבין למה רק כשאת הולכת הוא בוכה. הרי אין צורך להיענות לצרחות אלא לצרכים האמיתיים של הילד. אם זה רק איתך, הרי שאין פה צורך אלא צורח
האדם הוא מטרתי ואינו פועל ללא תכלית, וכן ריבונו של עולם כל פעולותיו מגמתיות לפי רצונו. ילד לעומת זאת פועל באופן מטרתי אך אינו מודע למטרות שלו. מטרת העל היא להשתייך לגודל. להורים שלו. יש דרך השתייכות בריאה, שהיא שיתוף פעולה, הצטרפות הילד להורה, וכך הוא גדל. ויש דרך לא נכונה של השתייכות, שבה הילד מביא את ההורה אליו, ואז הילד מרגיש תחושת שייכות, אך היא אינה מגדילה ומפתחת.
איזו צורת השתייכות הילד מנסה איתך באופן לא מודע בעזרת הצרחות? דאגה על לא דבר? אם כן, את הרגשות השליליים של רחמים או דאגה שאינם במקומם החליפי בחיזוק האמון ביכולת של הילד להשתלב כפי שלאבא שלו אין ספק בכך.
באשר לתפילה, בעיות בתפילה נובעות מתפיסות שגויות של חוסר הכרה במהות התפילה ובערכה.
אם בכל זאת נרצה לקשר את התנהגות ההורים לקשר עם ריבונו של עולם נתבונן בפסוקי תהלים: "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני". כשההורה עוזב באמת זה יכול דווקא לקרב את הבן לקב"ה, כי אין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמיים. קל וחומר כשעזיבה נעשית ממקום חינוכי שלא יהיה בה כל נזק. להפך, היא יכולה לתרום להבנה הנכונה של התפילה.
התפילה אינה לחץ מסיבי על ה' יתברך שעצם הבקשה מחייבת אותו להיענות לנו, אלא אנו מלמטה שוטחים את בקשותינו, ולא לכל דבר הקב"ה נענה. הוא לא עובד אצלנו; אנחנו עובדים אצלו. זכותו להבחין בין טוב לרע, בין עכשיו לאחר כך, ולסרב כשצריך. כי עיקר התפילה הוא התקשרות על ידי עילוי הרצון שלנו, ולא להפך.
יותר מזה: ילדים שמתרגלים שלענות להם תמיד בלי אבחנה זה סימן לאהבה דווקא מתנים את הקשר עם ריבונו של עולם, כי אם הוא מסרב לנו, סימן שהוא לא אוהב אותנו! וזו כמובן שגיאה באשר להורים ובאשר לבורא. מותר להורה לומר לא דווקא מתוך אהבתו.
בהצלחה, אהובה
