למידה מרחוק כשהסטודנטים מתפקדים גם כהורים נעשית קשה יותר. האם הפנימו המוסדות להשכלה גבוהה שבלמידה מרחוק לא הכול עובד?
בשבוע האחרון ציינו הסטודנטים ברחבי הארץ את יום הסטודנט. אירועי יום הסטודנט זכורים לי לטובה כמלאי שמחה, הופעות וחגיגות, הורדת מחירים ליום אחד מתוך הכרה בהתמודדות של הסטודנטים ובעומס שהם חווים במהלך לימודיהם האקדמיים. השנה צוין יום הסטודנט בשגרת הקורונה בדרך אחרת, המונית ושמחה פחות מבדרך כלל.
כמו בכל משבר כלכלי, מדיני, אנושי, שכבות אוכלוסייה רחבות נפגעות, אך באוכלוסיית הסטודנטים הסוגיה מורכבת קצת יותר, ורגע לפני תקופת המבחנים סטודנטים ברחבי הארץ שואלים את עצמם אם יצליחו לסיים את התואר או ייאלצו לפתוח קורסים, להוסיף עוד שנות לימוד או אפילו לנשור מהלימודים.
בתחילת המשבר החליטה די מהר המועצה להשכלה גבוהה כי עקב ביטול הלימודים הפרונטליים בכיתות יהיה על כלל מוסדות הלימוד לעבור ללמידה מרחוק על ידי מסכים וטכנולוגיות. זו הייתה החלטה טובה והיא התקבלה בזמן והצילה את כלל הסטודנטים, אך מי נותן מענה ברגע שאחרי, כאשר עוד לא חוזרים ללימודים פרונטליים, אך לא לכולם ניתנה האפשרות לשבת ולצפות בשיעורים דרך המסך? קבוצה שכזו היא אוכלוסיית ההורים הסטודנטים, מי שבחרו להמשיך בחיי המשפחה, להעמיד את הדור הבא, לעבוד בלילות וללמוד בימים, אך בשגרת הקורונה, כמו כלל תושבי מדינת ישראל, כשהילדים היו בבית, לא היה באפשרות הסטודנטים ההורים לפתוח מחשב ולהקשיב למרצה דרך תוכנת זום, בטח שלא להראות נוכחות חובה או לפתוח את המצלמות כשהילדים מתרוצצים בין הרגליים.
קבוצת הסטודנטים ההורים באוניברסיטת אריאל יצאה למאבק באוניברסיטה. במוסדות לימוד אחרים, מהמובילים בארץ, כבר החכימו והוציאו מסמכים מפורטים שמוצגת בהם הבנה מעמיקה של הסיטואציה המורכבת שההורים שרויים בה ובחרו להאריך זמני הגשה, לתת אפשרויות מיקוד, עבודות מגן ועוד (עם מוסדות אלו נמנים הטכניון, אוניברסיטת תל אביב ועוד). באוניברסיטת אריאל טרם עשו כן.
כסטודנטית באריאל ואימא לשני קטנטנים הצטרפתי למאבק מלאת תקווה שמשהו ישתנה ויציל לי את התואר בשנה האחרונה ללימודיי.
יובל משלוף (27), נשוי ליפעת ואב לשניים, הגדול בן שנתיים והקטנה בת ארבעה חודשים, הוא מוביל המאבק. משלוף החליט שהוא אינו מוותר, ובעודו מכתת רגליים בין דקנים ומרצים באוניברסיטת אריאל השעון מתקתק ותקופת המבחנים הולכת וקרבה.
איך החל המאבק?
"המאבק התחיל כאשר היה סוג של חזרה לשגרה בגנים ובמעונות והאוניברסיטה הראתה נכונות לתקופת מבחנים רגילה. פתאום תפסתי את הראש. דיברתי עם חברים: איך זה יכול להיות הגיוני שהמבחנים יהיו כרגיל אם כל הסמסטר לא למדנו כרגיל?
"נפתחה קבוצת וואטסאפ של הורים סטודנטים מהאוניברסיטה. בהתחלה התלבטתי אם להיכנס לקבוצה, אם יש בכלל סיכוי להוביל שינוי מול האוניברסיטה. לא אני פתחתי את הקבוצה, אבל ראיתי שאין מישהו שבאמת לוקח את המושכות ומוביל את זה קדימה וביקשתי ממנהל הקבוצה שיהפוך אותי גם למנהל. באותו יום ניגשנו לאגודת הסטודנטים שלושה סטודנטים הורים שבאים בבקשה לראות אם אפשר לקדם את זה, למי נכון לפנות.
"התחלנו להפיץ את קבוצת הוואטסאפ, והיא הפכה לשלוש קבוצות וואטסאפ מלאות וקבוצת טלגרם, 600–700 משתתפים. הרצנו סקר מהיר לסטודנטים הורים באריאל וביקשנו שיענו ויגיבו איך היה להם הלימוד, עם אילו בעיות מרכזיות התמודדו בסמסטר, קושי לימודי, נוכחות, בעיות כלכליות ועוד.
"הישיבה הראשונה הייתה עם יושב ראש אגודת הסטודנטים, המנכ"ל של האגודה והרמ"ח האקדמי. ישבנו לשיחת זום ראשונית, להבין מה רוצים לעשות ומה השינוי שאנחנו רוצים להביא ואילו בעיות עלו מהשטח, וראינו שיש נכונות לעזור לנו, שאלו אנשים רציניים שרוצים בטובתנו. זה בעיניי גם המקום לומר להם תודה על כל העשייה המשותפת".
מה הייתה דרך הפעולה?
"לעבוד דרך האגודה ולהשפיע על הגורמים המשפיעים באוניברסיטה: דקנים, רקטור, ראשי המחלקות. המטרה היא להגמיש קצת את ההחלטות בנוגע
בשגרת הקורונה, כמו כלל תושבי מדינת ישראל, כשהילדים היו בבית, לא היה באפשרות הסטודנטים ההורים לפתוח מחשב ולהקשיב למרצה דרך תוכנת זום, בטח שלא להראות נוכחות חובה או לפתוח את המצלמות כשהילדים מתרוצצים בין הרגליים
לתקופת המבחנים. אחרי פגישה עם הדקן הרגשתי שאין הבנה מצד המוסד למקום שלנו כהורים שרוצים להשקיע ולהצליח. הוא הציע עזרה נקודתית למי שצריך אבל לא משהו רחב שייתן מענה לכולנו כקבוצה שמבקשת עזרה.
"התחושה הייתה קשה, יצאנו מאוכזבים מהשיחה איתו", יובל משתף, "אבל לא התייאשנו ובחרנו להפעיל קצת יותר לחץ מכיוון אחר: בחרנו ללכת לתקשורת, לקבל במה להסביר את הקושי".
פני התקשורת?
"דיברתי עם המון כתבים מהחדשות, מערוצים שונים, מתוכניות שונות. הרוב המוחלט ענה לי שכבר עשו על זה כתבות, שזה פחות מביא אייטמים, שזה פחות מעניין עכשיו".
יובל לא התייאש והמשיך לחפש, וכתב גלי צה"ל דורון קדוש הגיש כתבה בתוכנית בוקר על ההתמודדות של הסטודנטים לקראת יום הסטודנט והשמיע את קולם של כמה סטודנטים ששיתפו בהתמודדות ובקושי שלהם מבחינת למידה מקוונת ומבחינת תפקודם כהורים לילדים כשאין מסגרות.
כמה רחוק אפשר להגיע?
"יום למוחרת התכנסה בזום ועדת החינוך בכנסת ונתנו לי את הבמה לשתף מנקודת מבטי איזה קושי אנחנו חווים בסמסטר הזה כהורים לילדים וכסטודנטים בלמידה מרחוק. אני לא יודע מה יהיו ההשלכות של זה ואם תהיה לזה השפעה, אבל אני רוצה להאמין שיהיה לזה הד ושזה יוביל לשינוי. כנראה אפשר להגיע רחוק. לא חשבתי שאגיע למעמד כזה, לדבר בוועדה בכנסת".
איפה המאבק עומד עכשיו?
"באותו יום של הוועדה בכנסת הייתה לנו ישיבה עם המזכירה האקדמית של האוניברסיטה. ייאמר לזכותה שהייתה שיחה טובה והיא הראתה הבנה ונכונות לעזור. העלינו פתרונות אפשריים, והיא אמרה שתעלה את הדברים לרקטור ושינסו לעשות עבורנו שינויים ככל האפשר".
במבט-על, מה דעתך על כל התהליך?
"אחרי שיחות וקשר ארוך עם המון גורמים, גם באוניברסיטה וגם סטודנטים נוספים, חברים לספסל הלימודים או הורים בהתמודדות כמוני, התחושות קשות. הרבה מהסטודנטים באוניברסיטת אריאל מרגישים שהאוניברסיטה לא באה לקראתם, שהיא לא רואה את הקושי.
יש תחושה לעיתים שהתהליך מגיע לשיא בבית הדין ומשם פשוט ממשיכים על אותו הגל. אבל יש שינויים. יש תקופות קשות יותר שאנחנו מרגישים שאנחנו מתרחקים מהאורות שהרגשנו בתהליך, וזה מאוד מפחיד. אבל גם זה משתנה, והקשר שלנו עם הקב"ה משתנה ומתפתח
"אבל אני קצת יותר קרוב לכל המאבק ופגשתי את האנשים והסברתי את הקושי שלנו, ויש בי תקווה שהדברים ישתנו. אני מקווה שברגע שיהיו החלטות ושינויים לטובת הסטודנטים יכול להיות שסטודנטים ירגישו אחרת, שהם יגידו לעצמם שיש אכפתיות ועד עכשיו לא ראו אותה. אבל כרגע הרבה תלוי בהחלטות שיתקבלו".
למה המאבק נשאר רק באריאל ולא נהיה ארצי?
"אולי זו הייתה טעות. ברור שהיה לנו הרבה יותר כוח אם היינו מגבשים את כל הסטודנטים ההורים בארץ, אבל אני חושב שזה לא הצליח כי קשה לעבוד במקביל עם כל כך הרבה גורמים, זה גם ככה מאוד מסובך מול אוניברסיטה אחת, אז מול קבוצת אוניברסיטאות? בכלל, חלק מהאוניברסיטאות הקדימו ונתנו התייחסות להורים סטודנטים עוד לפני שהם פנו אליהן, כך שמאבק ארצי לא נוגע לכל האוניברסיטאות. אולי דווקא מתוך הסתכלות בין האוניברסיטאות כבר תהיה הבנה בין המוסדות ולא כל קבוצת סטודנטים הורים בכל מוסד תצטרך להילחם בשיניים מחדש".
האם יש שינוי? המאבק הצליח?
"נראה שעד תקופת המבחנים יעברו בנהר עוד הרבה מים. בסופו של דבר גם לא נדע מה ההצלחות המדויקות, כי זה לא שחור או לבן. יש הצלחות קטנות בדרך, צעדים קטנים שהאוניברסיטה עושה כדי לבוא לקראתנו, כמו לבחור את הציון הגבוה מבין השניים, אבל כמו שאמרנו בשיחה עם המזכירה האקדמית, הציון הגבוה חשוב ועוזר, אבל איך נצליח לגשת לשני מועדים כשהמבחנים כל כך צפופים והפער הלימודי כל כך גדול? אנשים חוששים שהם לא יעברו את הקורסים, ולא גובה הציון מטריד אותם. אנחנו מקווים להצלחה גדולה יותר, להתחשבות רבה יותר".
אז מה מטרת המאבק עכשיו?
"שיתוף פעולה, הבנה שאנחנו שותפים פה. אוניברסיטה לא תהיה אוניברסיטה אם לא יהיו בה סטודנטים, ולכן בעיניי צריך להיות לאוניברסיטה אינטרס לפעול למען רווחת הסטודנטים שלה, כמו השאיפה למקצועיות אקדמית כך גם ליחס האישי.
"ספציפית לתקופת המבחנים הקרובה המטרה היא שיינתנו לנו תנאים מותאמים להיבחן בהם. תנאים שיתאימו את עצמם לתקופה הזאת: מיקוד לקראת המבחן, צמצום היקף החומר, הגדלת אפשרויות בחירה במבחן, המרת מבחנים בעבודות.
תגובת אוניברסיטת בר אילן:
אוניברסיטת אריאל עושה את מירב המאמצים, תוך נקיטת פעולות והקצאת משאבים גדולים במטרה לאפשר לכלל הסטודנטים להשלים את השנה האקדמית כסדרה, תוך שמירה על רמה אקדמית גבוהה וככל האפשר בהתאם ללו"ז האקדמי המתוכנן.
ראוי לציין כי לאורך כל תהליך מציאת הפתרונות רואה האוניברסיטה חשיבות במציאת פתרונות כלכליים ואקדמיים המותאמים למגוון הצרכים שנוצרו, זאת על מנת שהסיוע הניתן אכן יהיה אפקטיבי עבור כל סטודנט הזקוק לכך.
