הוא סיפר לי שבפעם הראשונה שהצהיר חגיגית לפני מנהל התיכון שאצלו בשיעורי גמרא אין מצב שמישהו מהתלמידים ינקר, מנהל התיכון רק טפח לו על השכם וחייך ממרום שנותיו: "עזוב אותך חלומות. רק נסה שבסיום השנה הם עדיין יוכלו להסתכל על דף גמרא בלי לחטוף בחילה".
אחר כך אמר לי: "הגיע הבוחן הראשון". עד עכשיו הוא זוכר את יללות ה'אוף' מסמרות השיער של הכיתה שניתוסף עליהן המשפט האלמותי: "אבל הרב, בראשון יש לנו מתכונת במתמטיקה, ברביעי בלשון, אי אפשר לתקוע לנו עכשיו גם גמרא".
והוא? בכלל לא התכוון לתקוע להם שום דבר. בטח לא את הגמרא. "איזה צירוף מילים אומלל", חשב. "מעניין מה הרב בועז, שהיה שורף את החדר מרוב הרתחא דאורייתא שלו, היה אומר להם. בושה", חשב. "לתקוע גמרא".
אחר כך, בשבועות, הוא היה באורות: בפעם הראשונה התלמידים שלו ביקשו ממנו בעצמם לעשות 'משמר'. לדפוק לילה שלם של לימוד תורה. הוא הרגיש בהיי. סוף-סוף יצא לו לחוות עם התלמידים שלו ממתיקות התורה שזכורה לו מלילות חמישי הלבנים שלו על המרפסת של ישיבת אש התורה. קפה שחור. שירי ר' שלוימל'ה קרליבך נישאים ברוח הירושלמית, מלטפים את זקני הר הזיתים.
הוא ניגש לספרייה ופתח בהקדמה של 'מסילת ישרים'. הוא סיפר לי שבאותו רגע הפרפרים פתחו לו קיסריה בלב. תמיד חלם שיום יבוא והוא יוכל ללמד ולהעביר הלאה את הקטע שהפך אותו ונהפך לנקודת המפנה שלו בחיים.
"חכה רגע", עוד הספיק לזרוק לעדיאל ורץ להכין לעצמו שחור חזק. כמו בימים ההם. עדיאל רצה להגיד לו משהו, אבל לפני שהספיק הוא כבר ערבב את המים הרותחים, בדיוק כמו שלימד אותו ר' משה הגבאי בשיעורי הדף היומי של נחלאות: "קודם שופכים את המים הרותחים ורק אחר כך לאט-לאט מערבבים. תדע לך שגם לקפה יש נשמה. אם תערבב מהר, אתה עלול לפצוע אותה. ערבב בנחת. רק ככה הטעם יבוא".
רגע אחרי שהתיישב שלף עדיאל את החומר למתכונת בגמרא ואמר לו: "אמממ… מחילה, הרב, אבל חשבתי להתכונן למתכונת. אתה יודע, אני עושה חמש יחידות וזה מאוד חשוב להורים שלי".
הוא סיפר לי שהרגיש כמו שהרגיש בפעמים ההן, כשידע שעוד רגע הבחורה הולכת לבעוט אותו בדייט. "אבל למה? תלמד אחר כך. עכשיו שבועות. חג מתן מתורה. בוא ונקבל את התורה. סמוך עליי, עדיאל, הקטע הזה יעיף אותך לשמיים. זה משהו פסיכי לגמרי. אין דברים כאלה".
אבל עדיאל, הו עדיאל, התלמיד חכם שלו, המובחר שלו, רק תקע בו מבט משתומם ונראה שהוא לא התחיל להבין בכלל מה הר"ם שלו רוצה ממנו. "נראה לי שהפעם אני אוותר, הרב. המתכונת ביום שני וחבל שלא לנצל את שבועות". הוא פרפר במבוכה, תסכול וכעס: "עזוב עכשיו מתכונת, בוא נלמד ביחד!"
בסוף התעייף כמו פרפר שנלכד במערבולת מים ומשבית את כנפיו. הוא מחנך. חלק מהמערכת. הוא לא יכול להגיד לתלמיד "אל תלמד רק בגלל הציון כי ככה אתה לוקח את האצילות והפראות של התורה ובעצם חותך אותה ומכמת אותה לשלישים ורבעים. מכניס אותה לשרשרת המזון של הציונים מתחת למתמטיקה ואנגלית באיזה מקום בינוני באמצע".
הוא הרים את העיניים מהסטנדר וראה שרוב הכיתה שלו לומדת את החומר של המתכונת. תורה לשמה. הוא קם ולקח את ה'מסילת ישרים' והחל לחזר על הפתחים בעודו נזכר במדרש איכה פרשה ג: "בשעת מתן תורה הלך הקב"ה בתחילה להר שעיר אצל בני עשו, אמר להם מקבלים אתם את התורה?" אחד-אחד סירבו לו התלמידים בטענה שיש להם מתכונת והם חייבים להספיק. בתלמיד העשירי נמאס לו. הוא חזר למקומו. השחור כבר הספיק להתקרר.
הוא ניגש להכין חדש. מזג את המים הרותחים וחיכה למערבולת השחורה שנתמזגה לו עם המערבולת שבלב. הוא החל לערבב את הסוכר ושוב נזכר בדבריו של ר' משה הגבאי משיעור הדף היומי בנחלאות: "רק תזכור שגם לקפה יש נשמה. אם תערבב מהר, אתה עלול לפצוע אותה".
וגם לתלמידים שלו יש נשמה, ניסה להזכיר לעצמו להדחיק את התסכול העמוק. אם תערבב חזק מדי, אתה עלול לפצוע אותם. ערבב בנחת. רק ככה הטעם יבוא.
כעבור שעה וחצי, בשלוש לפנות בוקר, ניגש אליו עדיאל טרוט עיניים ואמר לו: "נמאס לי כבר מהמתכונת הזו, הרב. אם אתה עוד בעניין, אני אשמח ללמוד את הקטע שלך".
הוא ניגש בשלישית להכין לעצמו שחור. הקפה נגמר. אבל האדרנלין שלו גאה מהתרגשות. הוא פרס כנפיים ועף: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו וּלְמַה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
