אני נוסע באוטובוס ושומע דו-שיח בין אבא למתבגר שלו:
אבא: "אז איך היה בבית הספר?"
מתבגר: "סבבה".
אבא: "היה משהו מיוחד?"
מתבגר: "לא".
אבא: "איך הולך לך בלימודים?"
מתבגר: "בסדר".
אבא: "ועם החברים, איך הולך לך איתם?"
מתבגר: "סבבה".
אבא: "תגיד, אתה מסוגל לענות לי ביותר פירוט חוץ מ'סבבה' ו'בסדר'?"
מתבגר: "סבבה".
אבא: "תאמין לי, הדור שלכם לא מסוגל לחבר ברצף שתי מילים. אתם מדברים רק באמוג'ים".
מתבגר: "אבא, אתה באמת רוצה לדעת איך היה בבית הספר או שאתה סתם שואל כדי לצאת ידי חובה?"
אבא: "ברור שאני באמת רוצה לדעת".
מתבגר: "אז שתדע שהיה לי הבוקר ריב נוראי עם יוגב".
אבא: "ויוגב זה…"
מתבגר: "החבר הכי טוב שלי, אבא".
אבא: "אה, או-קיי". הנייד של האבא מצלצל. הוא מסמן למתבגר שימתין רגע ועונה: "כן, כן, תשמע, אנחנו לא יכולים לאפשר לו את זה".
המתבגר מסתכל על האבא מתוסכל. שיחת הטלפון נמשכת. אני יורד בתחנה וחושב לעצמי: מה בדיוק חושבים ההורים שמתוסכלים מכך שהילדים שלהם לא מסוגלים לצרף שתי מילים ביחד לשאלות שלהם אם הם כהורים לא מסוגלים לצרף שני רגעים ביחד כדי לשמוע אותם ולהיות שם בשבילם.
השיחה הזו הזכירה לי שיחה אחרת ששמעתי בקניון, שבה אימא אחת אמרה לחברה שלה: "שיו, החופש של הילדים מגיע. הלך עליי. איך אצליח לשחק אותה כל כך הרבה זמן תחת העיניים שלהם?"
כי מה באמת מפחיד כל כך אותנו ההורים בחופש אם לא החדירה של הילדים היקרים שלנו לפרטיות ולמרחב האישי? עד עכשיו דאגנו למלא את התפקיד עד שהלכו לבית הספר, ומרגע שהלכו היינו אדונים לעצמנו. עכשיו פתאום מבקשים מאיתנו להיות בתפקיד גם בשאר הזמן. חתיכת כאב ראש.
ואם נוסיף את העובדה שהילדים חכמים ונבונים ויודעים מעצמם להקיש דבר לדבר ולחשוף החולשות שלנו, נגלה שיש כאן דילמה אמיתית וחשש מוחשי ביותר מבואו של החופש ובעיקר מהשהות המשותפת של הורים וילדים.
קבלו ארבעה טיפים שיעזרו לכם לצלוח את החופש בשלום
להפסיק לחיות בסרט ולהתחיל להסתכל למצב בלבן של העיניים
אפשר תמיד לנהוג כיען, להכחיש ולהדחיק את המצב ולהמשיך ולנהוג בשגרת יומנו, אבל כולנו יודעים שתכלס זה לא באמת יעזור לקדם את המצב. כן, הילדים כאן, וכן, הם רואים הכול, ולא, הם לא מטומטמים. הם יודעים בדיוק מה אנחנו עושים ומה הם ראו עכשיו.
עד עכשיו הם היו בבית הספר, ועכשיו הם בבית בשביל להישאר. והמציאות הזו מצריכה מאיתנו היערכות הרבה יותר מדויקת, כי אנחנו בתפקיד ההורים, והילדים מסתכלים עלינו, מחקים אותנו ולומדים כל דבר מאיתנו. זה המצב, אלו העובדות, וכדאי שנכיר בהן מוקדם ככל האפשר.
תכנון יומי – לפרק את המוקשים שבדרך
פשוט לקחת דף ועט, להתחיל לצבוע את הזמן שבו הילדים הולכים להיות איתנו ולראות היכן האזורים המועדים ביותר לחיכוך: נניח שבשעה עשר אנחנו רוצים לראות סדרה שלא בטוח שעולים ממנה מסרים חינוכיים שהיינו רוצים שיעברו הלאה לילדים שלנו. ובכן, נוכל להקליט אותה ולצפות בה אחר כך, נוכל להחליט שהפעם אנחנו לא רואים, ונוכל לראות אבל בזהירות ובערנות הרבה יותר גדולות למה שאנחנו רואים, כי הילדים מסתכלים. בסופו של דבר גם כאן הסוד טמון בתכנון. בכל מה שנצליח להגיע מוכנים לקראתו נחסוך אי-נעימות מיותרת בהמשך.
להבין מה הילדים שלנו צורכים
שמעתי כל כך הרבה הורים שמזלזלים בתוכניות הטלוויזיה של הילדים שלהם וקוראים להן 'זבל' ובכל מיני כינויים אחרים. מצד הילדים זה נתפס – ויש לומר בצדק – כהתנשאות: אם מעולם לא צפיתם בתוכניות האלה, איך אתם יודעים שזה באמת זבל?
לכן דווקא עכשיו, בחופש הגדול, זה הזמן לשריין זמן ולהתחיל לראות איזה תוכן הילדים שלכם צורכים. פשוט שבו וצפו איתם יחד בתוכניות. מעבר לחוויית הבילוי המשותפת תוכלו לבחון מכלי ראשון ממה מורכב התוכן של העולם שמעסיק את הילדים שלכם, ועל הדרך תקבלו גם מושג עם אילו תכנים הם מתמודדים.
אל תפסלו לפני שתציעו חלופה
אחד המשפטים שהכי מעוררים מלחמות בין הורים לילדים הוא "אולי תפסיק כבר לראות כל כך הרבה טלוויזיה? לך תעשה עם עצמך משהו אחר". העניין הוא שאף על פי שהמשפט הזה יכול להיות נכון, הוא לא באמת מציע שום בשורה חדשה. אי אפשר לצפות מילד לעזוב את ההרגלים הקודמים שלו לפני שמציעים לו משהו אחר.
נכון, לא תמיד תהיה החלופה מרגשת וקופצנית ותספק בומים לפנים כמו הסדרה או הסרט שהופק במיליוני דולרים, ובכל זאת, ברגע שמציעים לילדים חלופה התגובות שלהם שונות ומכילות יותר. לכן במקום להטיח בהם "אולי תפסיק כבר לראות כל כך הרבה טלוויזיה" אפשר לנסות: "רציתי כבר הרבה זמן לדבר איתך. מה אתה אומר, אולי תעזוב קצת את הטלוויזיה ונשב ונפטפט קצת, רק אתה ואני?"
כללו של דבר, הכי חשוב לזכור שאין באמת ואקום. אם אנחנו מבקשים מהילדים להפסיק משהו אחד, כדאי מאוד שנציע להם משהו אחר במקום.
שתהיה לנו חופשה נעימה ומוצלחת!
