כשהייתה בכיתה ו' נבחנה כל הכיתה לאולפנה, והיא הייתה היחידה מהכיתה שלה שלא התקבלה. היא הייתה תלמידה טובה וחברותית מאוד, ולא נראתה סיבה שלא לקבל אותה. ההורים הפגועים ניסו לדבר, להשפיע, אך לא היה עם מי לדבר. היא למדה באולפנה אחרת והייתה תלמידה מצטיינת. עשתה שירות לאומי וכעת היא לומדת במכללה.
כל החברות כבר מתחתנות, והיא יוצאת לדייטים אבל מתקשה להחזיק בקשר לטווח ארוך. היא לא מאמינה שיהיה מישהו שירצה אותה. הביטחון העצמי שלה נפגם, וההרגשה שהיא לא מספיק טובה הולכת איתה עוד מאז, מכיתה ו'. היא מאמינה שזה משפיע עליה ביצירת קשר זוגי תקין.
היא לומדת במכללה, ובצוהריים עובדת. אחד העובדים סייע לה מאוד להשתלב בעבודה. אפילו יותר מדי. היה לה טוב בעבודה. כשהייתה בלימודים כבר חיכתה להגיע לעבודה. היו לה התלבטויות על מהות הקשר ביניהם, אם הוא חבר לעבודה או קצת יותר. היא אהבה את המחמאות שהוא מרעיף עליה ונהנתה מתשומת הלב המיוחדת שזכתה לה ממנו.
היא הייתה מבולבלת, הרגישה שמשהו עובר עליה והחליטה שהיא לא הולכת לעבודה, היא צריכה לחשוב, במיוחד מאחר שהחבר לעבודה היה ערבי. היא הבינה שהגבולות קצת היטשטשו אצלה ושהיא צריכה לחשב מסלול חדש. היא התקשרה אליי, היא זכרה שפעם באולפנה בהרצאה שלי דיברתי על הצבת גבולות. על קו אדום שלא נעבור.
נפגשנו. היא נערה מיוחדת הצמאה לקשר זוגי. ילדה טובה ומוצלחת שהסביבה שלה מעריכה אותה מאוד, אבל ההערכה העצמית שלה ירודה. כששאלתי אותה איך נוצר הפער בין מה שחושבים עליה לבין מה שהיא חושבת על עצמה היא סיפרה לי בדמעות על המשא הכבד שהיא נושאת. על הדחייה שפגעה בה כל כך, פצעה את הנפש שלה. הוציאו אותה מחוץ לגדר ואמרו לה שהיא לא שייכת.
החשש מדחייה גרם לה כל השנים לעשות כל מאמץ להצליח. בלימודים, בסניף. תמיד התנדבה ורצתה למצוא חן, שרק לא יגידו לה "את לא שייכת", "את לא ראויה", "את לא טובה מספיק בשבילנו", "את לא רצויה".
האירוע הזה נחרת בזיכרונה ופצע את נפשה. הוא פער בה בור, אך היא מילאה אותו ברגישות ובמודעות עצמית גבוהה שגרמה לה לחשב את צעדיה בבהירות. ואולי הכישלון הצורב הוא שבנה קומה בנפש שלה ומילא את הבור שנפער בה באחריות, ברגישות ובמודעות.
מכישלון אפשר לצנוח ואפשר לצמוח.
